התיישנות

תביעות נגד מובילים אוויריים (חברות תעופה) ביחס לנזקים למטענים כפופות לפי אמנות בינלאומיות (ורשה, מונטריאול) לתקופת התיישנות קצרה מאוד, של שנתיים מיום הגעת המטען ליעדו (או מהיום שבו היה אמור המטען להגיע).

כלומר, אם בעל המטען או חברת הביטוח שלו לא מגישים תביעה נגד חברת התעופה במועד הקצוב באמנות, התביעה מתיישנת ועמה הזכות לקבל פיצוי בגין הנזקים.

לעיתים בוחרים בעל המטען או חברת הביטוח שלו להגיש תביעה נגד גורם אחר בשרשרת ההובלה, למשל נגד המשלח הבינלאומי שטיפל בהסדרת ההובלה, ולא נגד חברת התעופה, בטענה כי הנזק התרחש בשל רשלנות המשלח.

במצב בו בעל המטען או חברת הביטוח מגישים תביעה כזו נגד המשלח הבינלאומי, סמוך לחלוף שנתיים ממועד הגעת המטען, האם המשלח הבינלאומי יוכל להגיש תביעת שיפוי (צד ג') נגד המוביל האווירי (חברת התעופה) ולטעון כי הנזק אירע באשמת המוביל, גם אם תביעה כזו תוגש לאחר יותר משנתיים מיום הגעת המטען? האם יוכל המוביל האווירי להעלות טענת התיישנות גם במישור היחסים שבינו לבין המשלח הבינלאומי?

שאלה זו הוכרעה לאחרונה בבית משפט השלום בתל אביב, שקיבל את טענת המוביל האווירי ודחה את התביעה נגדו על הסף.

בחודש ספטמבר בשנת 2011 הועמס על מטוסה של חברת תעופה מטען להובלה. בשטר המטען צוין שמדובר במשלוח מסוג DDU CLEARED Door to Door service, המיועד להעברתו הסופית לספרד.

המטען הוטס לשדה התעופה ליאז', בלגיה, ומשם על ידי מוביל יבשתי עד ללקוח בספרד. בהגעתו של המטען לספרד, התגלה שאריזתו החיצונית מעץ שבורה, ושחלק מהמכונה בולט דרך ארגז העץ. שמאי קבע שנגרם נזק לגוף המכונה ממכה חזקה למטען בעת ההובלה.

חברת הביטוח פיצתה את המבוטח (היצואן) בגין הנזק, ותבעה את חברות השילוח, בלדרות וחברת ההובלה היבשתית והאווירית, כמי שפעלו בביצוע ההובלה, וטענה שהן אחראיות ביחד ולחוד לנזקים שנגרמו.

בין חברת הביטוח לחברת התעופה האווירית הושג הסכם פשרה. לפיכך, חברת הביטוח המשיכה לנהל את התביעה כנגד חברות השילוח, הבלדרות וחברת ההובלה היבשתית, אך חברות אלה ביקשו לצרף גם את חברת התעופה להתדיינות כנתבעת צד ג'. חברת התעופה הגישה בקשה לדחות את הודעת צד ג' כנגדה על הסף, לאור תקופת התיישנות של שנתיים הקבועה בחוק התובלה האווירית שאימץ את אמנת מונטריאול.

חברות השילוח, הבלדרות וחברת ההובלה היבשתית טענו שבענייננו אמנת מונטריאול ואמנת ורשה אינן חלות, שכן מדובר בתביעת פיצוי בין חוליות שונות בשרשרת ההובלה לבין עצמן, ולכן תקופת ההתיישנות בת השנתיים לא חלה במקרה זה.

השופטת נועה גרוסמן קבעה כי אמנת מונטריאול ותקופת ההתיישנות בת השנתיים חלות גם במערכת היחסים שבין חברות השילוח, הבלדרות וההובלה היבשתית  לבין חברת התעופה.

בפסק הדין צוין כי בית המשפט התלבט האם בכל זאת לאפשר את התביעה נגד חברת התעופה, משום שחברת הביטוח הגישה כנגדה תביעה במועד (לפני חלוף שנתיים) ואז ניתן להניח שלא נוצרה הסתמכות אצל חברת התעופה כי לא תוגש נגדה תביעה בנושא זה.

יחד עם זאת, ועל אף ההתלבטות, נקבע כי משחברות השילוח, הבלדרות וההובלה היבשתית התמהמהו ולא תבעו את חברת התעופה (בהודעת צד ג') במועד, אין לאפשר את התביעה נגד חברת התעופה.

לכן בית המשפט קיבל את הבקשה, והבקשה לצירוף חברת התעופה נמחקה מחמת התיישנות, לאור הגשתה בחלוף תקופת ההתיישנות הקבועה באמנת מונטריאול, אך לא הוטלו הוצאות על אף אחד מן הצדדים.