ביקורת על ביה״ד הארצי לעבודה: אין לערב בין שפיטה לבין גישור

נציב תלונות הציבור על שופטים, פרופ׳ אליעזר ריבלין, קבע השבוע בהחלטה שפרסם כי החוק לא הסמיך את בית הדין הארצי לעבודה לקיים הליכי גישור או פישור בהליכים המתקיימים בסכסוך קיבוצי שנדון לפניו.

החלטה זו התקבלה בעקבות תלונה של אזרח ל״נציבות תלונות הציבור על שופטים״ שטען להתנהלות בלתי הולמת של בית הדין הארצי לעבודה במהלך מאי האחרון עת דן בית הדין הארצי בסכסוך העבודה שהכריזו עובדי נמל חיפה ואשדוד. אותו אזרח, מנכ״ל חברה, שאיננה צד להליך שהתנהל בעניין שבנדון בבית הדין הארצי לעבודה, טען כי לחברה שלו יש עניין בתיק ״מתוקף עיסוקה במדיניות בשוק העבודה״, ומשכך, נכח בדיונים שהתקיימו בבית הדין.

עוד קבע פרופ׳ ריבלין בהחלטתו כי בית הדין אף לא מוסמך שלא לקיים את כללי היסוג הדיוניים וכללי הצדק הטבעי – לרבות הצורך בנוכחות כל בעלי הדין בכל דיון, הבטחת פומביות הדיון בכפוף לחריגים המצוינים בחוק וחובת ניהול פרוטוקול בהליכים שנקט בית הדין עשויה להתקיים פגיעה בסמכותו המוסדית של בית הדין לעבודה בשל הדילוג בין אולם המשפט ל״חדר הישיבות״. עוד הוסיף פרופ׳ ריבלין כי ראוי שהמחוקק ייתן דעתו לשאלות שמעוררת התלונה, תוך שמירה על ההבחנה בין גישור לבין שפיטה.

לדברי המתלונן, לאחר שהחלו העובדים בשביתה הוציא בית הדין הארצי צו המורה להם לשוב לעבודה, הצו לא כובד ומשכך הוציא בית הדין גם צווי הבאה לראשי ועד העובדים. אלא שאז הם ״ירדו למחתרת״ וסירבו להתייצב בפני בית הדין. הנהלות המעסיקים הגישו לבית הדין בקשה להאשים את העובדים השובתים בביזיון בית הדין ונקבע דיון דחוף בבקשה.

לדברי המתלונן, ראשי הוועדים התייצבו לדיון אך במקום לדון בבקשה ״קיימו השופטים דיון ׳עדכונים חמים׳ מהשטח״. ובהמשך יצאו להפסקה וזימנו את הצדדים ״להתייעצות בחדר השופט שהתנהלה ללא פרוטוקול״. הוא מוסיף כי ״לחדר לא זומנו ראשי הוועדים אשר נחשבים משיבים בתיק״.

מספר ימים לאחר מכן התקיים, לדברי המתלונן, ״דיון חסוי״ גם הוא בלשכת השופט. הדיון בתיק נקבע לאותו יום לשעה 18:00 אך מספר דקות לאחר השעה האמורה נכנסה לאולם אחת מהעוזרות המשפטיות והזמינה ל״חדר השופט״ את יו״ר ההסתדרות יחד עם בא כוחו, את נשיא התאחדות התעשיינים, את נציגת פרקליטות המדינה, את מייצגי הוועדים וכן נציג מכל מקום עבודה. רק בשעה 21:00 החל הדיון הפומבי עצמו באולם בית הדין. עד אז ובמשך כל אותו זמן המתינו באולם, לדבריו, אנשים רבים ובמקביל התנהל ״דיון״ בלשכת השופט ״שלא ברור כיצד נוהל, ללא פרוטוקול וללא נוכחות כל הצדדים המעורבים בהליך״.

לדברי המתלונן, בתחילת הדיון הפומבי באולם פנה השופט, שישב בראש ההרכב, אל הצדדים שהשתתפו בפגישה בחדרו בשאלה אם יש להם מה להוסיף על מה שנאמר. בתגובה הם הביעו נכונות להיכנס למשא ומתן בחסות בית הדין, נמסרו לוחות זמנים ובכך תם הדיון.

לדעת המתלונן, התנהלות בית הדין חרגה מסדרי המשפט המקובלים ומהתנהלותם התקינה של שופטים. לדבריו, בית הדין קיים הליך של גישור שיש בו טעם לפגם שכן הוא נערך בפני אותו גורם, בית הדין, שאמור להכריע בשאלות המשפטיות בסופו של אותו הליך, וכי הדבר נכון שבעתיים שעה שהליך הגישור מחליף כליל את הדיון המשפטי. המתלונן הוסיף כי ״המצב שבו עניינים מהותיים ובעלי חשיבות ציבורית״ נידונים בחדר סגור וללא פרוטוקול אינו תקין ואף יכול לדעתו ״להביא לכדי שחיתות בהליך השיפוטי״.

השופט אשר בראש ההרכב, אילן איטח, טען בתגובה לתלונה שהוגשה כי מטרת ומהות הדיון בחדר הישיבות היו לבחון אפשרות כיצד להחזיר את הצדדים לשולחן המו״מ ותו לא. עוד ציין השופט איטח כי תחום סכסוכי העבודה הקיבוציים הינו בעל מאפיינים ייחודיים, וכי בתי הדין העוסקים בנושאים אלה פועלים כל העת על מנת לצמצם ככל שניתן את הצורך בהכרעה שיפוטית – הכרעה אשר לעיתים לא רק שאינה מועילה ואינה מביאה לידי פתרון הסכסוך אלא רק מחריפה אותו.

נציב תלונות הציבור על שופטים, פרופ׳ אליעזר ריבלין, ציין בהחלטתו כי הוא פנה לשם תגובה גם לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, השופטת ורדה וירט-לבנה, והיא ציינה כי מדיניות זו, לגבי דיונים המתנהלים בלשכה בפני השופט הראשי ואינם פתוחים לציבור, הינה מדיניות מקובלת על כל הצדדים לסכסוכי עבודה ובמיוחד על הצדדים המרכזיים בסכסוכים הגדולים, קרי, ארגוני העובדים, ארגוני המעסיקים והמדינה, וכי התנהלות זו מקובלת מזה שנים רבות.

הנשיאה הוסיפה כי עולה השאלה אם תפקידו של בית הדין הוא לשמש ״כבית משפט קלאסי״ השומע משפטים ופוסק בלבד, או שמא עליו להוות גורם המעורב ביישוב סכסוכים. הנשיאה סבורה כי התשואה לשאלה זו היא ברורה: בית הדין רואה עצמו גורם מרכזי ביחסי העבודה במשק ועל כן משמש כגורם המשכנע את הצדדים ליחסי העבודה לאמץ מדיניות של שיתוף פעולה ולהביא למצב של צמצום שביתות. הנשיאה הוסיפה כי במקרים רבים הצדדים לסכסוך עצמם רוצים את חסותו של בית הדין בדרך ליישוב הסכסוך והם פונים לבית הדין ומבקשים זאת, כאשר הדבר נעשה על ידי פיקוח של בית הדין ותוך דיווח של הצדדים, מעת לעת, על אופן התקדמות המו״מ. בדרך זו, היא מציינת, נחסכים ימי שביתה רבים במשק.

למרות ולאחר הדברים הללו קבע כאמור נציב תלונות הציבור על השופטים כי ״מקום בו פעולת בית הדין נעשית בחדר סגור, בהיעדר פרוטוקול, עשויה להיווצר פגיעה באמון הציבור״. עוד קובע פרופ׳ ריבלין כי יש לעשות הפרדה והבחנה ברורה בין הליך שיפוטי המתנהל בבית משפט לבין הליך גישור הנעשה מחוצה לו.

וכך הוא כותב בהחלטתו: ״אין מחלוקת באשר לתפקיד החשוב אותו ממלא בית הדין הארצי לעבודה בכל הקשור ליישוב סכסוכי עבודה קיבוציים במשק הישראלי. ׳שפיטה במקום שביתה׳ וכן ׳גישור במקום שביתה׳ הם הליכים רצויים ומועילים. אך אין לערב בין ׳שפיטה׳ לבין ׳גישור׳. כך מצווה החוק, כך מורה הפסיקה וכך מחייבת השמירה על סמכותו המוסדית של בית הדין. על הצדדים לסכסוך העבודה להבחין בין חובתם לציית לצווי בית הדין לבין היעדר חובה דומה להיעתר להשתדלות״.

נציין כי מדובר בהחלטה שהיא אינה מחייבת אולם אין ספק שלא ניתן להתעלם ממנה. האם בתי הדין לעבודה ישנו דרכיהם בעקבות החלטה זו? נחכה ונראה. בכל מקרה, אין ספק על המחוקק להרים את הכפפה ולהגדיר ביתר פירוט את ההבדלים בין הליכי הגישור להליכי השיפוט.