משבר הנמלים, עדות ממקור ראשון

שינוי מבני בנמלים הוא אירוע מרכזי ביותר בתולדות המדינה, הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט של מערכת יחסי העבודה. בישראל, לשינוי המבני בנמלים משנה חשיבות, מאחר וחלקו של סחר החוץ, העובר דרך נמלי הים ותורם לצמיחה במישרין ובעקיפין (דהיינו: ייצוא, ייבוא, תשומות וציוד ההשקעה לייצור) מגיע לכ-60% מהתוצר. יתרה מכך, בישראל שני נמלים בלבד, ואין אלטרנטיבות כמו בארה"ב ובאירופה. יצוין, כי בארה"ב ובאירופה סחר החוץ משפיע על כ-17%-30% אחוזי תוצר בלבד.

עמדות האוצר וההסתדרות לגבי השינוי המבני היו קוטביות ויסודיות בניגודן - מאפייני משחק סכום אפס. שני קטבים שהמתח ביניהם היה רב עד כדי כך, שהיה מסוגל להביא להתפוצצות דרסטית. אך, כאמור, ההסכם שהושג ביום חמישי לפנות בוקר בין ההסתדרות לאוצר, מנע זאת.

בנסיבות שהתפתחו, בהן הפרו עובדי הנמלים צווים של בית הדין וחנקו את סחר החוץ של ישראל, תוכנית המגירה של האוצר הייתה בהחלט ראויה.

חשוב להדגיש, כי היקף הנזקים הישיר המצטבר נאמד בהערכה זהירה בסכום של כ-4.8 מיליארד שקל, שכלל בין היתר: השבתת קווי ייצור, בשל מחסור בחומרי גלם מיבוא; מחסור בסחורות להמשך הפעילות השוטפת של המשק (פרטי מזון, ציוד וכו'); עיכוב משלוחי ייצוא ואיבוד שווקים בחו"ל; עיכוב האוניות בארצות היעד או בנמלים סמוכים, עובדה שפרושה גם תוספת עלויות כולל עלויות אחסון עודפות כבדות ביותר; גידול בעלויות מימון, פיצוי לקוחות וספקים בשל אי עמידה בלוחות זמנים; פיטורי עובדים על רקע סגירת קווי יצור או מסחר בסחורות לשיווק.

חלק מהנזקים הנ"ל הינם נזקים בלתי הפיכים, כגון סחורות שפג תוקפן, מוצרים עונתיים ("אתרוגים אחרי סוכות"), והשבתת קווי יצור רציפים בשל מחסור בחומרי גלם מיובאים, הגורמת לנזק כספי עצום ואף לביטול עסקאות.

כמו כן, נגרם למגזר העסקי נזק עקיף כבד, לרבות: איבוד לקוחות וספקים בארץ ובחו"ל; מחנק אשראי כבד, סגירת אובליגו בבנקים; פגיעה נוספת במוניטין והחרפת תנאי האשראי הניתנים למדינה בחו"ל.

בנוסף, גם לאחר סיום השביתה ייאלצו החברות לספוג עלויות ישירות ועקיפות, הקשורות בעלויות הובלה ושחרור של סחורות שנפרקו בנמלים זרים.

לפיכך, על רקע הנזקים הכבדים למגזר העסקי, אין ספק, כי לאחר שבועיים של שביתה, היה בהחלט מקום להוציא לפועל את תוכנית המגירה של האוצר. הפעלת תוכנית החרום הייתה מביאה אולי, אחת ולתמיד, לפתרון מוסרי של הבעיה, אך במחיר כבד נוסף ובלתי נסבל לסחר החוץ ולמשק הישראלי, שכן, הדבר היה כרוך בהתארכות השביתה ביותר משבועיים-שלושה, דבר שהמשק לא יכול היה לשאת.

באותו שלב, הגיעה ההסתדרות למסקנה שגם מנקודת ראותה טוב להביא את המו"מ לכדי סיום, שכן, היה ברור לה שהתפתחות מאבק של עובדים בעובדים מהווה איום על חברותם של מאות אלפי עובדים בהסתדרות.

משרד האוצר היה ער לבעייתיות שבהפעלת תוכנית החירום, בשל משך הזמן שיידרש לכך, דבר שהיה למעלה ממכפיל את היקף הנזקים. לכן, בחר שר האוצר ובצדק לנסות ולהמשיך במו"מ, ולא להפעיל את תוכנית החירום.

למעשה, שר האוצר נמצא באותה נקודה ברגע של הכרעה לאומית - האם להפעיל את הצעדים או לסיים את המו"מ לאלתר. שר האוצר, שהבין את האחריות הכבדה שרובצת על כתפיו, נהג באחריות, תוך ניהול מו"מ מושכל מחד, ודחיפה לסיום המו"מ לאלתר, מאידך.

לדאבוני, ככל הידוע לרגע זה, בעוד שבנמל חיפה שבו העובדים לעבודה מלאה, בוחרים עובדי נמל אשדוד להמשיך להפר את צו ביה"ד לעבודה. חשוב להדגיש, כי ההסכם שנחתם בשבוע שעבר בגיבוי נשיא ביה"ד הארצי לעבודה, סטיב אדלר, מקובל על ההסתדרות והוועדים, אך גם אותו עובדי נמל אשדוד לא מקיימים. העובדים נוהגים בהפקרות שאין לה מקום במדינה דמוקרטית, ולכן, אני סבור שיש לשקול הפעלת תוכנית החירום לגבי נמל אשדוד בלבד, אם ההפרות לא ייפסקו לאלתר.

הכותב משמש כיו"ר לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים. *