השביתה משחיתה

המאבק על מבנה הנמלים בישראל כבר מזמן חרג אל מעבר לגבולות הסביר. מצב שבו במשך שנים לא מצליחה מדינה מתוקנת לערוך שינויים בחברות שבבעלותה, כאשר היא הריבון ולה הסמכות והכוח, הוא מצב בלתי נתפס שמחייב חשבון נפש נוקב.

יבואו נציגי ההסתדרות ויטענו שחובה לשמור על זכויות העובדים (הקבועים, כמובן). יבואו נציגי התעשיינים ויטענו שהזכויות מוגזמות ומשעבדות מדינה שלמה. אלה צודקים ואלה צודקים. אולם בשורה התחתונה, עובדי הנמלים צוחקים כל הדרך אל הבנק כאשר בדרך הם שמים ללעג ולקלס את ריבונותה של מדינת ישראל. זהו קו אדום. האדישות לאירועי הימים האחרונים רק מוכיחה עד כמה התרגלנו לשלטון חלש וכנוע.

ביום חמישי בשעות הערב פירסם בית הדין הארצי לעבודה את החלטתו לפיה על עובדי הנמלים לחזור לתפוקה של 100%. מאז עברו למעלה מ-60 שעות והעובדים בשלהם: התפוקה בנמלים היא עדיין ברמות של כ-30%, הזמנות עדיין מבוטלות, תדמיתם של המפעלים הישראלים קורסת. התרגלנו. מי זוכר שגם בעבר העובדים "לא דייקו" ביישום הצו המשפטי. הרי אם הם יכולים ליהנות מרמות שכר מופרזות בחברה ממשלתית, מדוע שיקיימו כלשונה את החלטת שופטי בית הדין הארצי לעבודה? למה שלא יוכלו להפעיל גם מול השופטים בישראל קצת שרירים?

פרופ' בנימין גייסט ז"ל, מבכירי העובדים במשרד מבקר המדינה, ופרופ' אשר פרידברג, מבכירי החוקרים בתחום, התייחסו בעבר לקיומה של "שחיתות כלל-מערכתית" במדינת ישראל. כמעט דבר לא השתנה מאז כתבו את מאמרם ב-1995: בישראל, כתבו, קיימת בעיה כלל-מערכתית של חריגה מהאינטרס הציבורי, המושרשת בהסכמי עבודה, "מקודשת" מכוח מסורת ולעיתים אף מעוגנת בחוקים מיוחדים. לא מדובר רק ב"חשמל חינם", ציינו הפרופסורים, אלא גם בעובדי אוניברסיטאות שבני משפחותיהם פטורים משכר לימוד, ובעובדי אל-על שבני משפחותיהם מקבלים כרטיסי טיסה חינם או במחירים מוזלים. זוהי שחיתות חמורה, המזיקה לציבור לא פחות מעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. יכולתם של עובדים לכפות על מדינה ריבונית התנהגות המנוגדת לאינטרס הציבורי חייבת להיעצר.

סוג שחיתות דומה בקרב עובדי רשות הנמלים. העלמת עין מהחלטה מכוונת של עובדים "לשחק" עם צו של בית משפט היא תמרור אזהרה מסוכן. אחד מנציגי ועד העובדים כבר זרק לחלל האוויר איום בשפיכות דמים של ממש אם רק תעז ממשלת ישראל להפעיל את הנמלים בעצמה, על אף עיצומי העובדים.

עובדי רשות הנמלים, עובדי חברת החשמל והמתנחלים המסרבים להתפנות מביתם, קוראים תיגר על סמכותה של המדינה לממש את ריבונותה. הם פוגעים, ובהצלחה מפחידה, ביכולתה למשול. הפרת צו של בית הדין הארצי לעבודה אינה בגדר עוד כלי במשחק המשא ומתן. על צעד שכזה צריך אדם לעמוד לדין ולתת הסברים. אם אלה אינם מספקים, עליו להימצא מאחורי סורג ובריח. אם אדם עני שגנב לחם ממכולת יכול למצוא את עצמו בבית כלא, כך גם ראשי ועד עובדי הנמלים שדורכים ברגל גסה על סמכותה של הממשלה וכעת גם "משחקים" עם ס' 6 לפקודת ביזיון בית המשפט, עם סמכותו של בית המשפט, ועם האינטרס הציבורי הרחב וארוך-הטווח. אולי שכחנו כולנו, ושכחו גם נציגי ההסתדרות, אבל הכסף יוצא מאותה קופה ציבורית: ההטבות המגולמות, הרכבים החדישים ומשכורות העתק לעובדים (המאוגדים) באות על חשבון הקצבאות, החינוך וגם המס השלילי לעובדים נזקקים.

הכותב הוא סטודנט לתואר שני במדיניות חברתית בלונדון סקול אוף אקונומיקס