אהבתם? שתפו
שיתוף בפייסבוק
שיתוף בטוויטר
שיתוף בלינקדאין
שיתוף באימייל
שיתוף בווטסאפ
הדפסת כתבה
עובדי הנמלים בולטים ואכזריים במיוחד בפגיעתם בכלכלה. אחרי שלא מילאו אחר צו בית הדין, המורה על חזרתם לעבודה מלאה, צריך לטפל בהם בכלים
שביתת עובדי הנמלים הנוכחית מהווה איום משמעותי על כלכלת ישראל. זה שנות דור מוחזקת כלכלת ישראל כבת ערובה בידי מספר קבוצות עובדים חזקות אשר לעיתים לא מהססות לפגוע בכלכלת המדינה ובאזרחיה למען בצע כסף. עובדי הנמלים מהווים קבוצה אחת, בולטת ואכזרית במיוחד בפגיעתה בכלכלת ישראל.
רמות השכר והתנאים שאותם השיגו להם עובדי הנמלים הינן מהגבוהות במשק, אך זה לא מספיק להם. בכל הזדמנות מוצאים ראשי הוועדים בנמלים, בעידודה (או בהתרפסותה) של ההסתדרות, סיבות לבקש לעצמם עוד ועוד כסף, תנאים והטבות, לעיתים ללא פרופורציה למקובל במשק, והכל מתוך הידיעה הברורה שעוצמת פגיעתם במשק היא כל כך גדולה, שבסופו של דבר ימולאו דרישותיהם - עד לשביתה הבאה.
הם לא מהססים גם לעשות פלסתר מהחלטות בית המשפט, ולא למלא אחר צו בית-הדין המורה על חזרתם לעבודה מלאה. עובדי הנמלים מאיימים איום אסטרטגי על מדינת ישראל. צריך לטפל באיום כזה בכלים המתאימים.
בחודש יוני 1981 הכריז ארגון פקחי הטיסה המקצועיים בארה"ב (PATCO) על דרישה להעלאת שכר של 100%, ואם לא כן הם ייצאו לשביתה כללית וישתקו את שדות התעופה של ארה"ב.
פקחי הטיסה כמודל
פקחי הטיסה העריכו, כי נשיא ארה"ב דאז, רונלד רייגן, שהיה יו"ר ועד שחקני הוליווד בעברו ונתמך מאוד על-ידי האיגודים המקצועיים בבחירתו לנשיאות, ייתן להם לשבות על מנת שיוכלו להשיג את תנאי השכר הלא מקובלים שאותם ביקשו לעצמם. אולם הנשיא הבין שאם שביתה זו לא תטופל כראוי, הוא יהיה צפוי לרצף של שביתות, מכל המגזרים; שביתות העלולות למוטט את כלכלת ארה"ב. לפיכך הודיע הנשיא לפקחי הטיסה שהוא לא יסבול שביתה זו ויטפל בה בחומרה.
במשך חודש ימים נמשך המשא ומתן, ללא תוצאות. ב-3 באוגוסט 1981 הכריזו פקחי הטיסה על שביתה כללית. בו-ביום הכריז הנשיא שפקחי טיסה צבאיים יאיישו את מגדלי הפיקוח. ב-5 באוגוסט 1981 פיטר הנשיא את כל 12,000 (!) הפקחים השובתים ועצר את ראשי ועד פקחי הטיסה.
איגודי פקחי הטיסה בקנדה ובאירופה הביעו תמיכה בפקחים האמריקנים. יותר מכך, הקנדים אף איימו בהשעיית טיסות אל ארה"ב וממנה. הנשיא הודיע שאם כך יקרה, מטוסים אמריקניים לא יטוסו לקנדה. הקנדים מיד התקפלו, וכן שאר איגודי הפקחים בעולם.
למרות ניסיונות להפחיד את הנוסעים ואת חברות התעופה, בטענות כי רמת הבטיחות באוויר ירדה כתוצאה מהפעלת מגדלי הפיקוח על-ידי חיילים, נמשכה התנועה האווירית בארה"ב ומחוצה לה כמעט ללא הפרעות. בתוך יומיים ביקש איגוד פקחי הטיסה מהנשיא להיכנס למשא ומתן - והנשיא סירב.
ב-28 באוקטובר 1981 הודיע איגוד פקחי הטיסה, באופן רשמי ודי מגוחך, על סיום השביתה.
רייגן הבין שאם ברצונו לקצץ בתקציב ולהבריא את כלכלת ארה"ב אסור לו להיכנע לאיגודים מקצועיים ברוטאליים המבקשים לעצמם דרישות שכר מוגזמות. שביתת פקחי הטיסה וטיפול הנשיא בה היו בסיס להבראת המשק האמריקני. מדיניותו בניהול המו"מ איתם איפשרה בהמשך קיצוצי שכר נרחבים שהביאו ליציאה מהמיתון.
מנהיג חזק - סכסוך מתון
גורם חשוב נוסף שאיפשר לנשיא לטפל בשביתה הפראית היה תמיכת הציבור האמריקני הסובל במהלכים שנקט, וכתוצאה מכך הסכמה שבשתיקה של מפלגת האופוזיציה הדמוקרטית. ואילו רייגן עצמו הפך מנשיא הנתפס על-ידי אזרחי ארה"ב והעולם כולו כשחקן הוליוודי לשעבר, לנשיא הנתפס כמנהיג חזק ונחוש אשר יכול להוביל את ארה"ב לצמיחה ולשגשוג. מאז, סכסוכי העבודה בארה"ב קיבלו אופי הרבה יותר מתון, ריאלי והגיוני.
שביתת עובדי הנמלים, שתחתה אנו אזרחי המדינה נאנקים כיום, דורשת טיפול דומה. על ראש הממשלה, אריאל שרון, לפעול במדויק לפי המתכון של רייגן: לפטר לאלתר את העובדים השובתים, להפעיל את הנמלים על-ידי חיילי צה"ל, להפוך את נמל חיפה ונמל אשדוד לחברות נפרדות, להקים נמל רביעי פרטי אשר יתחרה בנמלים הציבוריים ולהראות לציבור כי יש לו מנהיג אמיתי אשר נחוש לדאוג לטובת המדינה, ללא חשש מוועדים ומעסקנים. במהלך כזה צפוי ראש הממשלה לגלות כי רוב העם מאחוריו, והתמיכה הציבורית בו תעלה לאין שיעור.
רמות השכר והתנאים שאותם השיגו להם עובדי הנמלים הינן מהגבוהות במשק, אך זה לא מספיק להם. בכל הזדמנות מוצאים ראשי הוועדים בנמלים, בעידודה (או בהתרפסותה) של ההסתדרות, סיבות לבקש לעצמם עוד ועוד כסף, תנאים והטבות, לעיתים ללא פרופורציה למקובל במשק, והכל מתוך הידיעה הברורה שעוצמת פגיעתם במשק היא כל כך גדולה, שבסופו של דבר ימולאו דרישותיהם - עד לשביתה הבאה.
הם לא מהססים גם לעשות פלסתר מהחלטות בית המשפט, ולא למלא אחר צו בית-הדין המורה על חזרתם לעבודה מלאה. עובדי הנמלים מאיימים איום אסטרטגי על מדינת ישראל. צריך לטפל באיום כזה בכלים המתאימים.
בחודש יוני 1981 הכריז ארגון פקחי הטיסה המקצועיים בארה"ב (PATCO) על דרישה להעלאת שכר של 100%, ואם לא כן הם ייצאו לשביתה כללית וישתקו את שדות התעופה של ארה"ב.
פקחי הטיסה כמודל
פקחי הטיסה העריכו, כי נשיא ארה"ב דאז, רונלד רייגן, שהיה יו"ר ועד שחקני הוליווד בעברו ונתמך מאוד על-ידי האיגודים המקצועיים בבחירתו לנשיאות, ייתן להם לשבות על מנת שיוכלו להשיג את תנאי השכר הלא מקובלים שאותם ביקשו לעצמם. אולם הנשיא הבין שאם שביתה זו לא תטופל כראוי, הוא יהיה צפוי לרצף של שביתות, מכל המגזרים; שביתות העלולות למוטט את כלכלת ארה"ב. לפיכך הודיע הנשיא לפקחי הטיסה שהוא לא יסבול שביתה זו ויטפל בה בחומרה.
במשך חודש ימים נמשך המשא ומתן, ללא תוצאות. ב-3 באוגוסט 1981 הכריזו פקחי הטיסה על שביתה כללית. בו-ביום הכריז הנשיא שפקחי טיסה צבאיים יאיישו את מגדלי הפיקוח. ב-5 באוגוסט 1981 פיטר הנשיא את כל 12,000 (!) הפקחים השובתים ועצר את ראשי ועד פקחי הטיסה.
איגודי פקחי הטיסה בקנדה ובאירופה הביעו תמיכה בפקחים האמריקנים. יותר מכך, הקנדים אף איימו בהשעיית טיסות אל ארה"ב וממנה. הנשיא הודיע שאם כך יקרה, מטוסים אמריקניים לא יטוסו לקנדה. הקנדים מיד התקפלו, וכן שאר איגודי הפקחים בעולם.
למרות ניסיונות להפחיד את הנוסעים ואת חברות התעופה, בטענות כי רמת הבטיחות באוויר ירדה כתוצאה מהפעלת מגדלי הפיקוח על-ידי חיילים, נמשכה התנועה האווירית בארה"ב ומחוצה לה כמעט ללא הפרעות. בתוך יומיים ביקש איגוד פקחי הטיסה מהנשיא להיכנס למשא ומתן - והנשיא סירב.
ב-28 באוקטובר 1981 הודיע איגוד פקחי הטיסה, באופן רשמי ודי מגוחך, על סיום השביתה.
רייגן הבין שאם ברצונו לקצץ בתקציב ולהבריא את כלכלת ארה"ב אסור לו להיכנע לאיגודים מקצועיים ברוטאליים המבקשים לעצמם דרישות שכר מוגזמות. שביתת פקחי הטיסה וטיפול הנשיא בה היו בסיס להבראת המשק האמריקני. מדיניותו בניהול המו"מ איתם איפשרה בהמשך קיצוצי שכר נרחבים שהביאו ליציאה מהמיתון.
מנהיג חזק - סכסוך מתון
גורם חשוב נוסף שאיפשר לנשיא לטפל בשביתה הפראית היה תמיכת הציבור האמריקני הסובל במהלכים שנקט, וכתוצאה מכך הסכמה שבשתיקה של מפלגת האופוזיציה הדמוקרטית. ואילו רייגן עצמו הפך מנשיא הנתפס על-ידי אזרחי ארה"ב והעולם כולו כשחקן הוליוודי לשעבר, לנשיא הנתפס כמנהיג חזק ונחוש אשר יכול להוביל את ארה"ב לצמיחה ולשגשוג. מאז, סכסוכי העבודה בארה"ב קיבלו אופי הרבה יותר מתון, ריאלי והגיוני.
שביתת עובדי הנמלים, שתחתה אנו אזרחי המדינה נאנקים כיום, דורשת טיפול דומה. על ראש הממשלה, אריאל שרון, לפעול במדויק לפי המתכון של רייגן: לפטר לאלתר את העובדים השובתים, להפעיל את הנמלים על-ידי חיילי צה"ל, להפוך את נמל חיפה ונמל אשדוד לחברות נפרדות, להקים נמל רביעי פרטי אשר יתחרה בנמלים הציבוריים ולהראות לציבור כי יש לו מנהיג אמיתי אשר נחוש לדאוג לטובת המדינה, ללא חשש מוועדים ומעסקנים. במהלך כזה צפוי ראש הממשלה לגלות כי רוב העם מאחוריו, והתמיכה הציבורית בו תעלה לאין שיעור.
