איגוד לשכות המסחר עתר לבג״צ נגד שר הכלכלה ורשות ההגבלים העסקיים

איגוד לשכות המסחר עתר הבוקר לבג״צ נגד משרד הכלכלה, שר הכלכלה ורשות ההגבלים העסקיים, בדרישה למתן צו על תנאי לביטול תיקון מס׳ 20 לחוק ההגבלים העסקיים (תיקון מס׳ 20 - מתן הוראות ליבואן ישיר - הוראת שעה), שפורסם ברשומות בספר החוקים של מדינת ישראל 2745 ביום 26/7/2018 , ולהורות למשיבים להתייצב וליתן טעם מדוע לא יבוטל תיקון זה. 

על פי עתירת איגוד לשכות המסחר התיקון הינו מפלה סלקטיבית מגזר עסקי ספציפי - קבוצת מפעלי תעשיה המייצרים מכוח הסדר עם גורם בחו״ל ויבואנים ישירים - ופוגע בשוויון; פוגע בחופש העיסוק; פוגע בכללי הצדק הטבעי וביסודות המשפט בישראל, בהקנותו לממונה על ההגבלים העסקיים סמכות-על דרקונית להטיל הוראות על גופים עסקיים רק על סמך מעמדם (אפילו לא ביצעו כל פעולה) ורק בשל חשש ללא צורך בתשתית עובדתית; מעניק כוח בלתי מידתי וללא תחימה של שיקול הדעת לרשות ההגבלים העסקיים וכל זאת בהיעדר תשתית ראייתית ולו לכאורה, להטלת ההוראות על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים ולהגבלת הניהול העסקי; נוגד עקרונות יסוד של דיני ההגבלים העסקיים; נוגד אמנות בינלאומיות שמדינת ישראל חתומה עליהן.

העתירה הוכנה ע״י עו״ד שלומי לויה, סמנכ״ל משפט וממשל והיועץ המשפטי של לשכת המסחר תל אביב והמרכז.

עניינה של עתירה זו באפליה חמורה ובוטה, חסרת תקדים, של אותם עסקים שהוגדרו כ״יבואן ישיר״ מתוך כלל המגזר העסקי הלגיטימי בישראל. על פי התיקון לחוק, ״יבואן ישיר״ מוגדר  אדם שמתקיים לגביו אחד מאלה: הוא מייבא לישראל טובין או מפיץ טובין שיובאו לישראל, בהתאם להסדר עם יצרן הטובין במדינת חוץ; הוא מייצר טובין בישראל, מכוח הסדר עם אדם במדינת חוץ. 

לדברי עו״ד אוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר: ״חוק זה מנפץ את כל יסודות המשפט והערכים הדמוקרטיים בישראל כפי שהכרנו עד היום. מתפתחת תרבות משפטית מאוד מסוכנת, על פיה כאשר שואפים להטיל גזרות על המגזר העסקי, הכל מותר; מותר אפילו לסתור את כללי הצדק הטבעי ויסודות המשפט בישראל. מותר להנהיג משטר של עריצות ולהעניק כוחות-על לרשות רגולטורית. אפילו הגנות הבסיס המוענקות בחוק ובהחלטות שיפוטיות לחשודים בטרור ובהסתה נגד המדינה נשללות מהמגזר העסקי. זהו תהליך מסוכן מאין כמוהו, מבוסס על מגמה פסולה שיש לבולמה. חייבים לפקוח את העיניים ולהבין מה באמת אנו עושים ועד כמה הרחקנו לכת״.

עתירה זו מבקשת למנוע פגיעה בחופש העיסוק של קבוצת מפעלי תעשייה, המייצרים מכוח הסדר עם גורם חוץ, ויבואנים ישירים. חופש העיסוק במדינת ישראל הוא זכות חוקתית שזכתה למעמד על-חוקי בשיטת המשפט הישראלית. החוק שולל מהם להתחרות במשק הישראלי באופן שווה ובתנאים שווים כמו כל גורם עסקי אחר.

לדברי לויה, ״התיקון לחוק מהווה שיאו של מסע רדיפה וציד שמנהלים שרים בממשלת ישראל בתקופה האחרונה כנגד יבואנים ישירים וקבוצה של מפעלי תעשייה, הפועלים בשוק בתנאי תחרות חופשית, אותם הם סימנו כאחראים הבלעדיים ליוקר המחייה״.

״יבואנים, בהגדרתם המקובלת מימים ימימה, הם אלה שכל חטאם שנטלו סיכונים והצליחו לקשור קשרים עסקיים מול הספק בחו״ל וקיבלו ממנו את הזכות החוזית לשווק את מוצריו בישראל. אלה, שהשקיעו את ממונם, סיכנו את כספם והשקיעו מזמנם על מנת לפתח את השוק של המוצר, השביחו את השוק הישראלי מול תחרות חופשית ומשוכללת וחשפו אותו לתחרות, הגדילו את היצע המוצרים לציבור הרחב, עומדים היום במרכזה של מגמת רדיפה סלקטיבית״.

על כן, מציינים בעתירה כי ״התיקון לחוק מתערב בצורה בוטה שלא לצורך בחופש החוזים וההתקשרות בין היבואן הישיר לבין הספק, שכן ניתנה לממונה על ההגבלים העסקיים סמכות בלתי מוגבלת לקבוע - בדיעבד - למשל, שהוראות מסוימות בהסכם ההתקשרות לא תחולנה וכן שפעולות של אותו מפעל או יבואן ישיר ייחשבו מעתה אסורות, על אף שאין בדין כל הוראה האוסרת אותן. התערבות זו היא בלתי נתפסת. הלכה למעשה, מדינת ישראל מענישה יצרנים ויבואנים בשל כך שהשקיעו מאמצים להחדרתו של מותג זר לישראל והצליחו לשווקו.

״התיקון לחוק איננו מידתי ואיננו סבירשעה שפרט לאפליה, הוענקה לממונה על ההגבלים העסקיים סמכות להטיל הוראות עקב ׳מעמדו׳ של מפעל או יבואן ישיר מבלי שביצע כל פעולה אסורה, ורק עקב ׳חשש׳....וזאת בהיעדר תשתית עובדתית ראייתית כלשהי. הטריגר, הבסיס שעליו נשען התיקון לחוק, הוא ׳חשש׳״. 

בעתירה מצוין כי אין בישראל בלעדיות על מוצרי צריכה וכי ישראל פתוחה לתחרות חופשית באשר לכל מוצר, כולל ייבוא אישי בהיקפים גדולים מאוד. ״נמחיש בדוגמא הבאה, מעולם האופנה, עד כמה מפלה ואבסורדי התיקון לחוק. בבדיקה שטחית שערכנו עולה, כי במדינת ישראל ניתן למצוא עשרות מותגים שונים של מותגי חולצות. יש כאן שפע אדיר של היצע לבחירה. רק לשם ההמחשה, ניתן לנקוב בשמות של המותגים: ראלף לורן, טומי הילפיגר, נאוטיקה, גאנט, לקוסט, הוגו בוס, גאפ, פול אנד בר, זארה, מקס מורטי, דניאל השטר, בגיר ועוד ועוד. מכאן, שקיימת בשטח תחרות משוכללת עזה בין מותגים שונים של חולצות. מטבע הדברים, יש מותגים שמצליחים יותר מאחרים ונמכרים בכמויות גדולות יותר״. אותו הדין גם ביחס למוצרי צריכה אחרים. 

בנוסף: ״על פי התיקון לחוק, אם יצרן מקומי של חולצות ... יפעל על מנת למנוע כניסה של ייבוא מקביל (או ייבוא אישי) של חולצות ממותג מסוים, התיקון לחוק לא חל עליו למרות שהוא פוגע בתחרות בענף החולצות כולו. לעומת זאת, אם את אותה פעולה בדיוק יבצע היבואן הישיר של אותו מותג, ההתייחסות אחרת לחלוטין. כיצד ניתן להעלות על הדעת, שאותה פעולה בדיוק, שלכאורה פוגעת בתחרות, פעם אחת היא מותרת ופעם שנייה היא אסורה, רק בהתחשב במי הגורמים המבצעים אותה, כאשר אין שוני אמיתי ביניהם והם מתחרים באותו שוק?״.

נוסף על כל אלו נכתב בעתירה כי ״לאור ההבחנה בין מוצר מקומי למוצר המיובא מחו״ל או מיוצר על פי זיכיון של יצרן מחו״ל, התיקון לחוק אינו יכול לעמוד בהסכמי הסחר שיש למדינת ישראל עם מדינות שונות בחו״ל, כדוגמת האיחוד האירופי וארה״ב, שכן יש בו כדי לפגוע באופן בלתי סביר במוצרים אלה על פני מוצרים ישראלים. כך למשל, סעיפים 38-36 לאמנת הסחר של ישראל עם האיחוד האירופי״.