בין אזעקות לישיבות הנהלה: השחיקה השקטה של בכירי המשק

בימים שבהם ישראל מתנהלת בין אזעקות לישיבות דירקטוריון, בין ממ״דים לחדרי הנהלה, נדמה שהמילה שחיקה מקבלת משמעות חדשה. השיח הציבורי עוסק בביטחון, בכלכלה, ביציבות המשק. אך מאחורי הקלעים של הארגונים, מתרחשת תופעה שקטה ומדאיגה: מנהלים בכירים, אנשים חזקים, מנוסים ומצליחים, חווים שחיקה עמוקה.

לא שחיקה של עייפות רגעית ולא עומס זמני, אלא תחושה מתמשכת של השקעת מאמץ עצום ללא חוויית ערך תואמת.

כמי שמלווה ארגונים בגיוס הנהלות בכירות, אני פוגשת את התופעה הזו מקרוב. יותר ויותר מנכ״לים וסמנכ״לים מגיעים לשיחה איתי לא מתוך חיפוש יזום אחר קפיצת מדרגה, אלא מתוך צורך להבין מדוע משהו בתוכם נשחק. הם אינם במשבר גלוי. הביצועים טובים, הארגון מתפקד, אך בפנים המערכת כבר מתוחה עד קצה גבול היכולת.

שחיקה, בניגוד למה שנהוג לחשוב, אינה חולשה אישית. היא אינה מעידה על מחסור בנחישות או באמביציה. ברוב המקרים, מדובר בכשל בניהול משאבים אישיים וארגוניים כאחד.

כששוכחים את התשתית 

בעולם העסקי מוכרת התופעה, שבה חברה משקיעה ללא הרף בפיתוחים חדשים, ביוזמות נוספות, בהתרחבות מהירה, אך מזניחה את התשתית התומכת. בשלב מסוים, העומס גובר על היכולת המבנית של הארגון, והמערכת מתחילה לחרוק. אותו דפוס מתרחש גם ברמת הפרט.

מנהלים בכירים רגילים לפעול במלוא הקצב: עוד תחום אחריות, עוד יעד, עוד מהלך אסטרטגי. הם לומדים, מתקדמים, מגדילים פעילות. אך במקביל הבריאות נדחקת הצידה, מערכות היחסים מצטמצמות, הזמן לחשיבה ולשקט נעלם.

במציאות ביטחונית מתוחה, כשהשגרה ממילא שברירית, העומס הזה מוכפל. העבודה נמשכת גם תחת איום. קבלת החלטות מתבצעת בין עדכון ביטחוני אחד לאחר והאחריות רק מתעצמת. כאשר אין השקעה מקבילה בתשתיות האישיות: הגוף, הנפש והמשפחה, השחיקה אינה עניין של זמן, אלא של ודאות.

חוסר הלימה: כשהיעדים אינם באמת שלך 

תופעה נוספת שאני מזהה בשוק הבכירים, שגורמת לשחיקה, היא חוסר הלימה בין התפקיד לבין הזהות. מנהלים מצליחים מאוד, שממלאים את תפקידם בהצטיינות, אך חווים נתק פנימי מהעשייה. הם עומדים ביעדים, מובילים צוותים, מייצרים תוצאות, אך אינם חשים חיבור עמוק למשמעות של מה שהם עושים. בתקופות שקטות ניתן לעיתים להתעלם מהפער הזה. שכר גבוה, תנאים מצוינים ומעמד מקצועי מספקים תחושת יציבות. אך בתקופות של אי ודאות לאומית, השאלות מתחדדות. כאשר המציאות מסביב מטלטלת, אנשים נוטים לבחון מחדש את סדרי העדיפויות שלהם. האם העבודה שלי תואמת את ערכיי? האם אני תורם למשהו שאני מאמין בו? האם המחיר שאני משלם מוצדק? כאשר אין הלימה בין היכולות לבין תחושת המשמעות, המאמץ הופך למעמסה. לא משום שהאדם אינו מסוגל, אלא משום שהוא פועל ללא חיבור פנימי.

הבעיה אינה המאמץ, אלא המטרה 

מניסיוני, מנהלים אינם נרתעים מעבודה קשה, להיפך רבים מהם מורגלים בעבודה אינטנסיבית, בקבלת החלטות תחת לחץ ובאחריות כבדה. הקושי האמיתי מתעורר כאשר המשימות אינן נתפסות כשליחות אישית אלא כעומס חיצוני. כאשר התחושה היא של תגובה מתמדת לנסיבות, במקום הובלה מתוך בחירה. בימים שבהם המשק הישראלי מתמודד עם השלכות כלכליות של מלחמה, עם שיבושי פעילות ועם אי ודאות מתמשכת, הדרישות מההנהלות הולכות וגדלות. מנהלים נדרשים לגלות חוסן, להרגיע עובדים, לשמר פעילות עסקית ולשדר יציבות. אך אם אין חיבור עמוק לחזון או לתכלית, השחיקה מואצת. השאלה אינה כמה שעות עובדים, אלא מדוע.

לא סימן לסגירה, אלא לקריאה לכיול מחדש 

בעולם העסקי, כאשר חברה מאבדת את ההתאמה בין המוצר שלה לבין צרכי השוק, אין פירוש הדבר שהיא נידונה להיסגר. לעיתים מדובר באיתות לכך שהגיע הזמן לכיול מחדש: לבחון אסטרטגיה, לדייק כיוון, להתאים את הפעילות למציאות המשתנה. שחיקה אצל מנהלים בכירים היא לעיתים קרובות איתות דומה. לא כישלון אישי. לא עדות לחולשה. אלא סימן לכך שהמודל הנוכחי של עבודה, של חלוקת משאבים, של הגדרת תפקיד כבר אינו מותאם לנסיבות. המלחמה מול איראן מדגישה עד כמה תנאי הסביבה יכולים להשתנות במהירות. ארגונים שמצליחים בתקופה כזו הם אלו שבוחנים מחדש הנחות יסוד, שמנהלים סיכונים בצורה מפוכחת ושמשקיעים בחוסן ארגוני אמיתי. אותו עיקרון תקף גם לגבי הקריירה האישית.

אחריות ארגונית לחוסן ניהולי 

חשוב לומר ביושר: שחיקה של מנהלים בכירים אינה רק סוגיה פרטית היא גם סוגיה ארגונית. ארגונים שמעמיסים יעדים מבלי לייצר בהירות אסטרטגית מגדילים את תחושת חוסר השליטה. ארגונים שאינם מאפשרים מרחב לחשיבה, שאינם מעודדים שיח כן על עומסים, ושמתגמלים רק תוצאה מיידית עלולים למצוא את עצמם מאבדים את ההון האנושי היקר ביותר שלהם. שימור הנהלות חזקות בעת הזו אינו רק עניין של תגמול כספי. הוא תלוי ביכולת לייצר חיבור, משמעות ותחושת יציבות בתוך מציאות חיצונית סוערת.

שני קצוות של אותה משוואה 

מרבית המנהלים שאני פוגשת נמצאים באחד משני מצבים: או שהם מחפשים משמעות, אך מתקשים לבסס יציבות כלכלית, או שהם נהנים מיציבות ותגמול גבוה, אך חשים ריק פנימי. שני המצבים מייצרים שחיקה, גם אם מסיבות שונות. האתגר הוא למצוא איזון בין שלושה מרכיבים: היכולות המקצועיות, תחושת המשמעות, והמודל הכלכלי שמאפשר קיימות לאורך זמן. כאשר שלושתם מתקיימים יחד נוצר חוסן. כאשר אחד מהם חסר, מתחילה שחיקה.

להקשיב לאיתות בזמן 

התקופה הנוכחית מזכירה לכולנו עד כמה חוסן אינו מובן מאליו. מדינה שמבקשת לשמור על יציבותה נדרשת לנהל את משאביה בזהירות: ביטחוניים, כלכליים ואנושיים. גם ברמה האישית והניהולית, נדרש אותו עיקרון. אם אתם מרגישים שאתם פועלים ללא הפסקה אך אינכם חווים ערך תואם; אם אתם מצליחים אך עייפים מבפנים; אם העבודה הפכה למאבק מתמשך במקום למקור אנרגיה ייתכן שלא מדובר במחסור בכוח רצון. ייתכן שמדובר בקריאה לבחינה מחודשת. שחיקה אינה אות לסיום. לעיתים היא סימן לכך שהגיעה העת לכיול מחדש לפני שהמערכת קורסת. והשאלה החשובה ביותר אינה כמה עוד ניתן להחזיק מעמד, אלא האם אנחנו מנהלים את המשאבים שלנו כפי שהיינו מצפים מארגון אחראי לנהוג.

לבנת קיזנר בעלים ומנכ"לית EXECULEAD - משרד EXECUTIVE SEARCH לאיתור וגיוס בכירים . לבנת מלווה כיום דירקטוריונים, מנכ״לים והנהלות בכירות באיתור המועמדים הכי מדויקים עבורם לתפקידים בכירים במגוון גדול של תעשיות בארץ ובעולם. בעברה כיהנה כמנכ״לית המכללה העסקית, מנכ"לית קבוצת מכללות תפנית-פאר וסמנכ"לית שירותים עסקיים באיגוד לשכות המסחר . דוא"ל [email protected] נייד 052-3421616 www.execulead.co.il