יחסים משפטיים בין חברות שילוח בינלאומי

* מאת עו"ד רועי גלעד
 
כידוע, חברות שילוח בינלאומי מספקות ללקוחותיהן שירותים לוגיסטיים ביעדים שונים בעולם, הכוללים את כל שלבי ההובלה, מדלת הספק במדינת המוצא ועד לדלת היבואן במדינת היעד.
 
לצורך כך, מקיימות חברות השילוח הבינלאומי שיתופי פעולה עסקיים עם חברות שילוח בינלאומי זרות במדינות המוצא או במדינות היעד, כאשר שיתוף הפעולה מושתת על הרצון העסקי המשותף להגדיל ולפתח את מעגל העסקים באותו קו הובלה וכפועל יוצא, להגדיל את הרווחים.
 
כעיקרון, ראוי וחשוב להסדיר את היחסים המשפטיים בין חברות השילוח הבינלאומי בהסכם המגדיר את הזכויות והחובות של כל אחד מהצדדים. במסגרת זו, חשוב להגדיר, בין היתר, את מטרת ההתקשרות, סוג היחסים (בלעדיות), הגדרת טריטוריה, הגדרת התפקיד של כל אחד מהצדדים, חובותיו וזכויותיו של כל אחד מהצדדים, חלוקת רווחים, אופן התחשבנות, תקופת ההסכם, הודעה מוקדמת ועוד.
 
יחד עם זאת, הפרקטיקה מלמדת כי חברות שילוח בינלאומי מקיימות שיתופי פעולה עסקיים ללא הסכם בכתב, כנראה, מתוך שיקולים עסקיים או מתוך אמון הדדי, דבר שיכול לגרום לעיתים, לאי הבנות או מחלוקות בין הצדדים לגבי מהות ההתקשרות בין הצדדים והחובות הנגזרות מכך.
 
דוגמא למחלוקת כזו נידונה בפני בית המשפט השלום בהרצליה שהכריע בעניין בחודש נובמבר 2005.
 
המדובר במערכת יחסים עסקית בתחום השילוח הבינלאומי שהתקיימה במשך כ- 4 שנים בין חברת שילוח ישראלית לבין חברת שילוח איטלקית על קו ישראל איטליה. בין הצדדים לא היה הסכם בכתב.
 
החברות הגישו תביעות הדדיות. החברה האיטלקית טענה כי החברה הישראלית לא העבירה את מלוא סכומי ההוצאות שגבתה מהיבואנים בארץ והתחייבה להעביר על פי הסיכום בין הצדדים. החברה הישראלית טענה כי נגרמו לה נזקים כתוצאה מניתוק היחסים הפתאומי וללא הודעה מוקדמת על ידי החברה האיטלקית. 
 
אחת השאלות המעניינות שעמדה לדיון היא מהו מקורה של מערכת היחסים העסקית ששררה בין הצדדים, אשר מימנה, כך לפחות סברו שני הצדדים, נגזרות הזכויות והחובות שלהם באותה מערכת יחסים.
 
טענות הצדדים בעניין מקורה של מערכת היחסים בין הצדדים נטענו על ידם לעניין השאלה בדבר חובתה של החברה האיטלקית ליתן הודעה מוקדמת על הפסקת ההתקשרות בין הצדדים.
 
החברה האיטלקית טענה כי מקורה של מערכת היחסים בין הצדדים היא ביחסי כתבות, Correspondent Relationship, לפיהם, היה קיים שיתוף פעולה בין הצדדים, שהפנו האחד לשני טיפול בשחרור משלוחים שנשלחו מאיטליה לישראל ולהיפך ובכך מסתכמת מערכת היחסים.
 
החברה הישראלית טענה כי במסגרת הפעילות המשותפת בין הצדדים שימשה החברה האיטלקית כסוכנת וכנציגתה הבלעדית של החברה הישראלית באיטליה לזמן בלתי קצוב, וכי מדובר ביחסי סוכנות, וכי במסגרת אותם יחסים הייתה החברה הישראלית מגייסת לקוחות (יבואנים) בארץ ומפנה אותם לשירותי השילוח של החברה האיטלקית המייצגת אותה באיטליה. במסגרת זו הייתה החברה האיטלקית אמונה על מתן כל שירותי השילוח בצד האיטלקי.
 
בית המשפט קבע כי שני הצדדים בעצם יוצקים אותו תוכן למונחים שונים, וכי אין זה מעלה ואין זה מוריד הגדרת היחסים "ככתבות" או "כסוכנות". מהות היחסים חשובה, אופי העבודה המשותפת חשוב ולא הגדרתה הסמנטית של העבודה המשותפת. שני הצדדים אינם חולקים כי עבדו באופן אינטנסיבי ומשותף במשך כ- 4 שנים רצופות בקו איטליה ישראל. החברה הישראלית הייתה מגייסת לקוחות יבואנים בישראל, יבואנים מאיטליה, ומפנה אותם לחברה האיטלקית לבצע את השינוע באיטליה כשהיא דואגת לשחרר את המשלוחים בישראל ולהיפך. לקוחות שקיבלה החברה האיטלקית באיטליה, או יבואנים ישראלים או יצואנים, הופנו על ידי החברה האיטלקית לחברה הישראלית כדי שזו תטפל במשלוחים בישראל. בין הצדדים היו יחסים "סימביוטיים" ושניהם נהנו משתוף הפעולה.
 
בית המשפט קבע כי אין זה משנה אם החברה האיטלקית מגדירה את הקשר כ"כתבות" ועל פי הסבר זה החברה הישראלית שימשה כמשחררת המטענים של החברה האיטלקית בישראל או אם החברה הישראלית מגדירה את הקשר כסוכנות מאחר וכי יחסי הצדדים היו אקסלוסיביים (בלעדיות). טיב היחסים העסקיים ואופי הקשר נלמד מתוך יחסי העבודה בין הצדדים. הצדדים עבדו בצורה אינטנסיבית בקו ישראל-איטליה, היו להם אינטרסים משותפים של גיוס לקוחות והשתתפו ברווחים.
 
החובה של החברה האיטלקית להודיע על הפסקת העבודה המשותפת לא נובעת אך ורק מהגדרת הקשר "סוכנות" או "כתבות": "חובה זו קיימת כל אימת שבין שתי חברות נוצר קשר תלותי, קשר של הסתמכות, כל אימת שרווחיו של האחד תלויים ברווחיו של האחר. כל אימת שהיחסים הם סומביוטיים, זה נהנה מזה וההיפך, והקשר הוא אינטנסיבי וממושך על פני תקופה. בנסיבות כאלה, קמה החובה ליידע מבעוד מועד את הצד השני בניתוק הקשר, וזאת כדי לאפשר לו להיערך בהתאם ולמנוע תחרות בלתי הוגנת באותו פלח שוק. אין זה משנה אם הקשר ייקרא "נציגות", "סוכנות", "כתבות", "שותפות", וכיוצ"ב".
 
בית המשפט קבע כי אין מחלוקת כי הקשר בין הצדדים לא היה דבר של מה בכך שנעשה באופן אקראי וחובה היה על החברה האיטלקית ליידע את החברה הישראלית מבעוד מועד על כוונתה לנתק עמה את הקשרים.
 
עוד קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין, היה על החברה האיטלקית ליתן הודעה מוקדמת של חצי שנה מראש. כמובן, שלא די בכך לצורך קבלת פיצוי ועל החברה הישראלית חלה החובה להוכיח כי נגרם לה נזק עקב אי מתן ההודעה, כאמור.
 
בית המשפט קיבל את תביעת החברה האיטלקית לתשלום הוצאות שילוח על ידי החברה הישראלית וקיבל באופן חלקי בלבד את טענות החברה הישראלית בדבר הנזקים שנגרמו לה עקב אי מתן הודעה מראש על ידי החברה האיטלקית.
 
נקודה למחשבה
 
התביעה הוגשה לבית המשפט בשנת 1998, התנהלה במשך כ- 7 שנים, עד למתן פסק דין. הדעת נותנת כי אם היה הסכם בין הצדדים שמגדיר מהם תנאי ההתקשרות, היה קל יותר לצדדים להבין מהם זכויותיהם וחובותיהם ואולי ההרפתקה הזו הייתה נחסכת מהם. האם זה לא היה כדאי?