יבואנים על סף הפלילים

בימים אלה יצאה הוראה חדשה מטעם הנהלת המכס, המהווה עליית מדרגה מבחינת הפגיעה ביבואנים. על פי ההוראה זו, לא זו בלבד שישולם כופר כתנאי לשחרור הטובין, אלא שהיבואן יחויב לחתום על טופס, בו הוא מודה בהפרות שנתגלו ברשימון ומבקש להמירן בכופר כסף. על הבקשה חייב לחתום היבואן עצמו, ולא סוכן המכס, בפני פקיד המכס או עורך דין. בהודעה של המכס צויין כי "החל מתאריך 10 בפברואר יידרש היבואן לחתום על טופס זה לצורך הטלת כופר, גם כאשר הכופר המוטל הוא זמני, עד להחלטת ועדת היבוא".

מדובר בהוראה המתייחסת לפקודת היבוא והיצוא וצו מתן רישיונות יבוא שהיא מנדטורית, אולם פירושה היא מתן הודאה של יבואן, שהינו מבצע עבירה פלילית.

יבוא סוגים מסוימים של טובין מחייב קבלת רישיון יבוא מהרשות המוסמכת. כך, למשל, יבוא כלי רכב (לרבות קטנועים ואופנועי ים) מחייב קבלת רישיון ממשרד התחבורה; יבוא זרעים מחייב רישיון ממשרד החקלאות; מוצרי מזון ותמרוקים מחייבים קבלת רישיון ממשרד הבריאות, וכן הלאה, כשהיבואן חייב להחזיק ברישיונות בעת היבוא.

אם הרישיון אינו מצוי בידי היבואן בעת היבוא, לא יתאפשר לו לשחרר את הטובין מפיקוח רשות המכס. ואולם, גם לאחר קבלת הרישיון לא יוכל היבואן לשחרר את הטובין מהמכס, אלא לאחר שישלם כופר לפי סעיף 14 לפקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש] תשל"ט-1979, בגין הפרת צו מתן רישיונות יבוא 1939 וצו יבוא חופשי התשס"ט-2008, בסכום שיקבע גובה המכס,

והיה והרישיון הומצא באיחור. רשאי היבואן, לאחר ביצוע התשלום, לפנות לוועדת היבוא, שהינה ועדה מייעצת, ולהביא בפניה את טענותיו. הוועדה רשאית להמליץ להפחית את סכום הכופר שהושת על היבואן או אף לבטלו לחלוטין, בהתאם לטבלת ענישה המצויה בשימושה. לשיקול דעתה של הוועדה לקבוע בהתאם למהות ההפרה של חוקיות היבוא ולכמות העבירות שנזקפו לחובת היבואן.

פקודת היבוא והיצוא וצו מתן רישיונות יבוא 1939 הם דברי חקיקה שהותקנו בתקופת מלחמת העולם השניי. מטרתם היתה להטיל פיקוח חמור, שנועד להבטיח מניעת יבוא של סחורות בלתי חיוניות ומניעת הגעת טובין לידי האויב, בהתאם למאמץ המלחמתי.

מובן שמטרות אלה אינן תקפות כיום. בית המשפט העליון קבע כי המחוקק המנדטורי, בהיותו חלק מהשלטון הקולוניאלי, לא ראה עצמו מחויב לנהוג באוכלוסייה המקומית בארץ ישראל לפי עקרונות וערכים של משטר דמוקרטי, ולפיכך העניק לרשויות השלטון סמכויות נרחבות מאוד, גם על חשבון זכויות האדם, כמעט ללא סייג או הנחייה. לפיכך, יש לפרש בצמצום סמכויות נרחבות אלו, הנתונות למדינה מכוח דברי חקיקה שאינם מתאימים עוד לזמננו ולערכינו כיום.

חרף זאת, לא זו בלבד שלא בוטלה או סויגה סמכות גובי המכס להתנות שחרור טובין שמסיבות טכניות שונות לא היה רישיון יבוא בתוקף בידי היבואן, ולא שונו גם הנהלים וטבלאות הענישה על פיהם פועלת ועדת היבוא, חרף פניות חוזרות ונשנות מצד לשכת המסחר.

וכאן נכנסת ההוראה החדשה של רשות המכס. ראוי לזכור שבקשה לכפר על עבירה באמצעות תשלום כופר היא הודאה בביצוע עבירה פלילית. הדרישה שיבואן יודה בכך שביצע עבירה פלילית כשהוא נמצא בלחץ לשחרר את הטובין, בטרם התקיים דיון מעמיק בעניין בוועדת היבוא, איננה סבירה, אם לנקוט לשון המעטה. אין מדובר ביבואן שהבריח טובין, או פעל להתחמק ממילוי חובה חוקית החלה עליו; מדובר בעבירה טכנית, שמקורה, פעמים רבות, בהגעת הטובין במועד מוקדם מהצפוי, בעיכוב בלתי סביר בהוצאת הרישיון במשרד הממשלתי הרלוונטי, בטעות אנוש של הספק - למשל באות או בספרה בתיאור הדגם - שגורמת לכך שרישיון היבוא שהוצא (בהתאם למסמכי היבוא) אינו מתאים לטובין שהגיעו בפועל, או לטעות אנוש טכנית של סוכן המכס. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר שהיתה ליבואן כוונה פלילית ואין לחייבו, כשהטובין מוחזקים כבני ערובה, לחתום על הודאה בביצוע עבירה פלילית, ודאי שאין לחייבו לחתום על מסמך זה בטרם דנה ועדת היבוא, או ערכאה שיפוטית, בעניין.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

עו"ד חיה זינגר, שותפה במשרד גרוסמן, זינגר, גלעד ושות' ועוסקת, בין היתר, במשפט הסחר הבינלאומי, ביטוח ימי, מכס, שילוח בינלאומי, מיסוי ורישוי היבוא, מסים עקיפים, דיני יבוא ויצוא, ודיני הקניין רוחני.