תביעה נגד משלח אמריקאי תתברר בישראל

כאשר מוגשת תביעה משפטית, נדרש התובע לשלוח את מסמכי התביעה במסירה אישית למקום מושבו של הנתבע על מנת להזמינו להשיב לתביעה. כשמדובר בנושאים הנוגעים לסחר בינלאומי ושילוח של טובין, גורמים רבים הנוגעים לתביעה, כגון מוביל, משלח, ספק זר, אינם נמצאים בישראל.

במצב זה, נדרש התובע להוכיח לבית המשפט כי הסכסוך הוא בעל זיקה למדינת ישראל, על מנת שבית המשפט יקנה סמכות להזמין לדין בישראל את הנתבע הזר. וכך דחה לאחרונה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור של משלח אמריקאי וקבע כי התביעה נגדו בגין מטען שיובא לישראל תידון בישראל.

מדובר ביבואן שייבא לישראל משלוח של דגים קפואים מארצות הברית במשקל של 44 טון. אין מחלוקת שהמטען הובל לישראל בהובלה ימית באמצעות ספינה שחברת הספנות הזרה חכרה, בטמפרטורה לא נכונה (מינוס 10 מעלות במקום מינוס 18 מעלות צלזיוס). כתוצאה מכך, מנע משרד הבריאות את שחרור המטען בישראל והוא הושט חזרה לניו יורק .

המחלוקת העיקרית הינה מי אחראי לכך שהמטען הובל ארצה בטמפרטורה לא נכונה, כשכל אחד מהצדדים המעורבים בהובלה מתנער מאחריות ומאשים את האחר – חברת הספנות הזרה, המשלח הישראלי או המשלח האמריקאי.

לאור זאת, הגיש היבואן תביעה כספית בסכום של כ-620 אלף שקל כנגד חברות השילוח האמריקאית והישראלית ונגד חברת הספנות הזרה.

ביחס למשלח האמריקאי, ביקש היבואן מבית המשפט להתיר לו לשלוח את התביעה לחו"ל ובכך לקנות סמכות לדון בתביעה נגד המשלח הזר. בקשתו נדחתה בנימוק כי ציפיותיו הסבירות של המשלח האמריקאי היו להתדיין במקום מושבו בארצות הברית, היכן שמתגוררים העדים, ומאחר ואין לו כיסוי ביטוחי להליכים מחוץ לארצות הברית.

חברת השילוח הישראלית וחברת הספנות הזרה, כנתבעות, הגישו הודעת צד ג' כנגד המשלח האמריקאי, ובכך עלתה פעם נוספת לדיון השאלה האם יש להתיר לשלוח לו את כתב התביעה ולצרפו כנתבע.

בית משפט השלום דחה את הבקשה וקבע כי אין לצרף את המשלח האמריקאי לתביעה. נקבע שהמשלח האמריקאי התקשרה עם חברת הספנות, שגם היא חברה זרה, להובלת מטען בתוך תחומי ארצות הברית בהובלה יבשתית, מנקודה אחת לנקודה אחרת. בנסיבות אלה, קבע בית משפט השלום כי אין למשלח האמריקאי ציפייה סבירה לקיים דיון בישראל, מה גם שישנה תניית שיפוט בשטר המטען.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, הפך את החלטת בית משפט השלום וקבע כי יש לצרף לתביעה את המשלח האמריקאי.

בניגוד לדעתו של בית משפט השלום, נקבע כי הפורום הנאות לדון בסכסוך הוא הפורום הישראלי. זאת, מאחר ונקבע כי שלושה מתוך ארבעה גורמים – היבואן, המשלח הישראלי וחברת הספנות הזרה- ינהלו דיון בישראל, ובמצב כזה הרי שאין הצדקה לפצל את הדיון ולשלוח רק את המשלח האמריקאי לדיון בארצות הברית. בסופו של דבר נפסק כי מדובר באותה פרשה והניסיון להפרידה למקטעים – האחד הובלה יבשתית פנימית בארצות הברית, והשני הובלה ימית מארה"ב לישראל - הוא ניסיון מלאכותי, שרק יגרום לריבוי הליכים שלא לצורך, ועלול להביא למצב של הכרעות סותרות בפורומים שונים.

בנוסף, נפסק כי הקשר לפורום הישראלי נובע מגרימת נזק כספי בישראל, לחברה ישראלית, שהמטען נועד להגיע לידיה בישראל. גם חוזה ההובלה של המטען בין היבואן לבין חברת השילוח הישראלית, נכרת בישראל, הגם שחברת השילוח האמריקאית לא היתה צד לחוזה זה, הרי שהחוזה האמור הוא החוליה העיקרית בשרשרת האירועים שהסתיימה בהובלה הימית הכושלת של המטען.

בית המשפט המחוזי דחה גם את ההסתמכות על שטרי המטען וקבע כי התניות אינן ייחודיות.

בית המשפט העליון קבע כי השאלה המשפטית אינה רוחבית ואינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שהרי הנושא נידון כאן כבר על ידי שתי ערכאות. נקבע כי השאלה מהם התנאים הדרושים לשם קניית סמכות שיפוט על נתבע זר נדונה בהרחבה בפסיקה, וההליך הנוכחי מהווה רק יישום של ההלכה.

בית המשפט העליון ציין כי בית המשפט המחוזי נדרש להכריע מהו הפורום הנאות לדון בסכסוך - שמא זה בית המשפט הישראלי או האמריקאי - ומצא מבחינה עובדתית, על פי מבחן מירב הזיקות, כי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות. בנוסף לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי שיקולי מדיניות ובחינת ציפיותיהם של הצדדים מטים גם הם את הכף לטובת בירור התביעה בישראל.

בית המשפט העליון קבע כי אין לתת רשות ערעור ודחה את הבקשה תוך שחייב את המשלח האמריקאי בהוצאות בהליך זה בסך של 10,000 שקל לכל צד.