עצימת עיניים כלפי המציאות

מערכת היחסים בין סוכן המכס ולקוחו היבואן מעלה לעיתים את השאלה, באיזה שלב מפסיק סוכן המכס להיות שלוחו של הלקוח ואינו חב באחריות מכוח כובעו זה?

פעמים רבות, כאשר מתברר כי היבואן (הלקוח) חב כספים הנוגעים לייבוא טובין, בין אם למשלח או למוביל, ולא ניתן לגבות ממנו את החוב, פונה בעל החוב בדרישה לסוכן המכס. השאלה היא האם תמיד סוכן המכס יהיה אחראי לחובותיו של היבואן?

בסקירה זו נתאר מקרה בו בית המשפט השלום בחיפה דן בשאלת האחראיות לתשלום חוב בגין דמי השהייה וערכן של מכולות שלא הושבו על ידי היבואן, כאשר חברת הספנות הגישה תביעה כספית כנגד סוכן המכס של היבואן.

בית המשפט פטר את סוכן המכס ממרבית החוב והטיל עליו תשלום חלק קטן בלבד מהתביעה הכספית.

במהלך שנת 2006 ייבא יבואן עזתי נעליים מסין. לאחר הגעת המשלוח, פנה סוכן המכס של היבואן לחברת הספנות בבקשה למסור לו פקודות מסירה, המאפשרות את משיכת המכולות מהנמל.

חברת הספנות הפיקה לסוכן המכס חשבון מטענים יבוא בגין כל אחת מהמכולות, אשר על גביהן נכתב בצורה מפורשת: "המכולה ודמי ההשהיה באחריות מקבל פקודת המסירה".

לאחר פירעון חשבונות היבוא, מסרה חברת הספנות לסוכן המכס את פקודות המסירה של המכולות המכילות את המטענים נשוא שטרי המטען. לאחר חלוף שבוע, פרק זמן המיועד לפריקת המכולות והשבתן לידי חברת הספנות, לא הושבו המכולות לידי חברת הספנות.

לטענת חברת הספנות, פקודות המסירה נמסרו לסוכן המכס בהסתמך על חתימה והתחייבותו להשיב את המכולות במועד, או לשלם את דמי ההשהיה באם לא יעשה כן. על כן, טענה חברת הספנות אשר משמשת כסוכנת אונייה של חברת ספנות, כי סוכן המכס חב בגין אובדן המכולות ותשלום דמי השהייה בסך כולל של 117,406 שקל.

מנגד טען סוכן המכס, כי בעל הדין הנכון כנתבע הוא היבואן העזתי שלא השיב את המכולות. לטענתו, כל תפקידו של סוכן המכס היה לספק אך ורק שירותי עמילות מכס ואין לו דבר בעסקה בין היבואן למשלח והמוביל הימי, אשר חברת הספנות משמשת כסוכנת שלו. סוכן המכס טען כי הוא מקבל שכר זעום בעבור פעולתו, של כ-100 דולר למשלוח, ואין זה סביר לחייב אותו בחוב כה גדול של 100,000 שקל.

עוד נטען, כי חשבון המטענים של המוביל הימי ובו התנאי כי "המכולה ודמי ההשהיה באחריות מקבל פקודת המסירה" הוא טופס מוכן מראש, שהינו, הלכה למעשה, בגדר חוזה אחיד אשר ניסוחו נשלט על ידי חברת הספנות. 

לטענת סוכן המכס, חברת הספנות התרשלה בכך שלא דרשה ערבות להשבת המכולות במועד מהיבואן, במסגרת ההתקשרות הנעשית בינו לבין חברת הספנות להזמנת שירותי הובלה ימית, ומקל וחומר כאשר מקום מושבו של היבואן הוא בעזה.

השופטת חנה קלוגמן קבעה כי ברור שסוכן המכס לא קיבל את פקודת המסירה עבור עצמו, אלא עבור היבואן,  לצורך שחרור המטען מרשות המכס.  עוד נקבע, כי שליחותו של הסוכן בשם היבואן אינה נצחית, אלא שהיא מסתיימת עם שחרור המטען מן הנמל.

בית המשפט מצא לנכון לציין כי למרות שלא הוחזרה המכולה הראשונה בזמן וגם השנייה לא, המשיכה חברת הספנות ושחררה גם את השלישית. כלומר, חברת הספנות בהתנהגותה עצמה לא התייחסה ברצינות לפסקה בפקודת המסירה ואף לא דרשה בכתב את החזרת המכולות.

בית המשפט קבע כי לא הגיוני להטיל על סוכן המכס אחריות כה גדולה, באומרו כך: "לא למותר להעיר כי מצב בו עמיל מכס נדרש לשלם עשרות אלפי שקלים, או במקרים אחרים יכולים להיות סכומים גדולים הרבה יותר, למעשה על לא עוול בכפו, אינו מצב ראוי בעיניי".

בית המשפט קבע כי היות ומדובר בטובין המיועדים לרצועת עזה, כאשר באותה תקופה, בשנת 2008 המעבר לרצועה היה קשה, הרי שלשני הצדדים היתה אחריות לדאוג לפיקדון לצורך הבטחת החזרת המכולות, והיה עליהם למצוא פתרונות אחרים כגון להאריך את תקופת ההחזרה או ליצור תיאום עם השלטונות.

לאור זאת נפסק כי לשני הצדדים אחריות משותפת של עצימת עיניים כלפי המציאות של הקושי בהחזרת מכולות מרצועת עזה. בית המשפט קבע כי לא ניתן לפטור את סוכן המכס בלא כלום, שכן הוא ידע או היה עליו לדעת שאלמלא קיבל לידיו את חשבון המטענים ופקודת המסירה, לא היה מצליח לשחרר את המטען.

נפסק כי ההגינות חייבה את סוכן המכס להביע הסתייגות, או לשלוח הודעה ליבואן כי עליו תוך שבעה ימים להחזיר את המכולה. סוכן המכס לא הוכיח כי ביצע משימות אלו.

על כן, קבע בית המשפט כי יש לחלק את הנזק בין שני הצדדים לעניין שווי המכולות בלבד. כן נקבע, כי על סוכן המכס לשלם לחברת הספנות סך של 13,288 שקל בלבד, ופטר את סוכן המכס מאחריות לדמי השהיית המכולה, אך חייב אותו בהוצאות משפט של 10,000 שקל.

באשר לגופי הגג אליהם שייכים הצדדים, המליץ בית המשפט להגיע להסדר עתידי שימנע נזק דומה במקרים מאין אלו.