סכום פיצוי מוסכם. תלוי על מי

צדדים רבים, הכורתים ביניהם חוזים, נוהגים להוסיף לחוזה סעיף פיצוי מוסכם, לפיו הצד המפר ישלם סכום שנקבע מראש, ללא הוכחת נזק, במקרה של הפרת החוזה. מנגנון הפיצוי המוסכם מוגדר בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, אשר קובע: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם, אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

רוצה לומר, הסעיף בחוק קובע שברירת המחדל היא שסכום הפיצוי המסוכם ישולם, אלא אם בית המשפט מצא שמדובר בסכום בלתי סביר.

כמובן, שברוב המקרים, היה והצד שהפר את החוזה לא משלם מיוזמתו את הפיצוי המוסכם, מוגשת נגדו בלית ברירה תביעה משפטית, במסגרתה קיימת הדרישה לאכוף את סעיף הפיצוי המוסכם.

לרוב לא נוהגים בתי המשפט להתערב בסעיף שסוכם בין הצדדים. אולם לפני מספר חודשים ניתן פסק דין, בו קיצץ בית המשפט בצורה משמעותית את הפיצוי המוסכם והעניק לצד הנפגע פחות משישית מהסכום.

מדובר במקרה של מיזם מוצרי ההצללה מאיטליה שהקימו שתי חברות ליבוא. המיזם לא יצא לפועל וכל חברה טענה שרעותה אשמה בכישלון. במסגרת המיזם, יבאה חברת סוככי תבל לישראל במשך זמן מה מוצרי הצללה של החברה האיטלקית גיבוס, אך עשתה זאת ללא הסכם בלעדיות.

חברה אחרת, ששמה סוככי המרכז, ביקשה להתחיל ולייבא גם היא מוצרים אלה לישראל. לשם כך היא פנתה לסוככי תבל והשתיים הקימו מיזם משותף, שהרשה לסוככי המרכז לייבא בעצמה, אך חייב אותה גם למכור חלק מהמוצרים המיובאים לסוככי תבל במחיר העלות, בתוספת 7%. השתיים הודיעו על המיזם גם לספק באיטליה.

לטענת התובעת, החל מגיבוש המיזם, החלה הנתבעת לייבא במישרין מהספק ולא טרחה למכור חלק מהסחורה לתובעת, וזאת בניגוד לסיכום. לאור זאת, הוגשה תביעה נגד חברת סוככי המרכז ונגד מנהלה, במסגרתה דרשה התובעת פיצוי בסך 300 אלף שקל, בהתאם לסעיף פיצוי מוסכם בחוזה שבין השתיים.

הנתבעת טענה שהחוזה כלל לא נכנס לתוקף, משום שלא קיבל את אישור הספק האיטלקי ומשום שהתובעת הטעתה אותה לחשוב שהיא מפיצה בלעדית של הספק האיטלקי.

בית המשפט דחה את טענות הנתבעת בעניין היעדר תוקף לחוזה שנחתם בין השתיים וקבע שהחוזה לא היה מותנה באישור הספק האיטלקי ולא היתה כל הטעייה של התובעת, משום שזו לא טענה שהינה מפיצה בלעדית.

אולם, באשר לסכום הפיצוי המוסכם בחוזה, מצא בית המשפט כי סכום התביעה אינו פרופורציונלי לנזק שנגרם, והעמיד את סכום הפיצוי על 45 אלף שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 שקל.

בית המשפט ביקש הסבר מהתובעת, כיצד קבעה את הפיצוי המוסכם של 300 אלף שקל. התובעת טענה שהפיצוי מבוסס על תחזית של מכירת מספר רב של סוככים במשך שנה, אך בית המשפט ציין כי התובעת הזמינה רק 2-3 סוככים מהנתבעת מיום כריתת ההסכם, ועובדה זו סותרת את טענותיה בעניין גובה הפיצוי וסבירותו.

התביעה נגד מנהל הנתבעת נדחתה, משום שבית המשפט לא מצא סיבה מספקת לבצע הרמת מסך בין החברה לבין מנהלה.

___________

* האמור לעיל הינו מידע כללי ואינו מהווה חוות דעת משפטית. לקבלת ייעוץ משפטי יש לפנות לעורך דין עם מלוא פרטי המקרה הספציפי.

 

* עו"ד גיל נדל הכותב הינו עורך דין העוסק בדיני יבוא ויצוא, מסים עקיפים, דיני סחר חוץ, הובלה ושילוח בינלאומי וקנין רוחני, ומשמש כיועץ המשפטי של לשכת סוכני המכס והמשלחים הבינלאומיים – תל אביב. ניתן להוריד מאמרים נוספים פרי עטו של עו"ד גיל נדל באתר האינטרנט:www.nadel-law.co.il