מסוף מטענים לא נהנה מהגבלת אחריות של מוביל אווירי

הדינים העוסקים בתובלה בינלאומית בדרך האוויר (אמנת ורשה, אמנת מונטריאול, חוק התובלה האווירית) מגבילים בצורה משמעותית את האפשרות להגיש תביעות נגד חברת תעופה בגין נזקים למטענים.

בין השאר, דינים אלה קובעים מגבלת פיצוי (תקרה), ותקופת התיישנות קצרה באופן יחסי, של שנתיים מיום הגעת המטוס ליעדו (או המועד שהיה צפוי להגיע).

גורמים רבים בשרשרת ההובלה האווירית, מלבד המוביל עצמו (חברת התעופה), מעוניינים לחסות תחת הגנות אלה. לכן, מספר פעמים בעבר העלו גורמים כאלה טענות, כי דינם צריך להיות כדין המוביל עצמו.

בסקירה זו נתאר מקרה, בו התרחש נזק למטען בעת ששהה במסוף מטענים לפני יצוא מישראל. תביעת חברת הביטוח של היצואן נגד מסוף המטענים התקבלה במלואה, תוך שבית המשפט דחה את טענת המסוף, כי דינו כדין מוביל אווירי לצורך הגבלת האחריות שבאמנות הבינלאומיות.

במקרה המדובר הפיל מלגזן של מפעילת מסוף המטענים בעת פריקה מכונת הדפסה בשווי של כחצי מיליון שקל, שיועדה ליצוא מישראל. בכך גרם המלגזן לנזק מוחלט למכונה (Total Loss). היצואן של המכונה קיבל פיצוי מחברת הביטוח שלו, וזו הגישה תביעה כנגד מפעילת המסוף (תביעת שיבוב) בסך של 480 אלף שקל.

בבית המשפט העלתה מפעילת המסוף טענות מגוונות במישור דיני הנזיקין ונטל הראיה, וכן טענה לכך שאחריותה לנזק צריכה להיות מוגבלת על פי אמנת ורשה; קרי, אם התביעה תתקבל, עליה לשלם לכל היותר סכום של כ-53 אלף דולר ולא 480 אלף שקל, כפי שנתבע.

המפעילה טענה, שהיא משמשת כסוכנת של חברת התעופה, אשר היתה אמורה להטיס את המכונה, ועל כן, אותן המגבלות החלות על חברת התעופה חלות גם עליה כסוכנת של חברת התעופה, כך שניתן לחייבה, אך על פי הוראות אמנת ורשה. בהתאם לכך, נטען כי ניתן לכל היותר לחייב אותה בתשלום סכום עד התקרה האפשרית על פי אמנת ורשה, והמחושבת במקרה זה על פי משקל האריזה.

בין השאר, המפעילה טענה שהיצואן היה צריך לשמור את המכונה במחסניו במשך כל התקופה מרגע התרחש הנזק. משלא עשה כן, אלא בחר להשמידה, נטען שהוא גרם למפעילה "נזק ראייתי".

עוד טענה המפעילה, כי גם היצואן אשם באירוע הנזק (בעל אשם תורם), מכיוון שלא נתן למפעילה הוראות שינוע ביחס למלגזה, נקודת ההעמסה המתאימה וכו', אשר היו יכולות לסייע במניעת נפילת המכונה.

בית משפט השלום בפתח תקוה דחה את תחולת אמנת ורשה על המקרה משני טעמים חלופיים: ראשית נקבע כי מעמדה של החברה המפעילה, מעצם טבעה ומהות פעולותיה, אינו כשל סוכן חברת התעופה, אלא כשל מחסן טרנזיט מכוח פקודת המכס. בנוסף נקבע, כי בכל מקרה, אירוע הפלת המכונה התרחש לפני תחילתה של התובלה האווירית, ואף לפני שנקלטה מבחינה תפעולית במסופיה של המפעילה עצמה. כלומר, אף אם יוצאים מנקודת הנחה שגם החלק הטרום טיסתי נחשב כחלק מהתובלה האווירית עצמה, הרי שבכל מקרה, על פי אמנת ורשה נדרש כי המטען יהיה בשדה התעופה בהשגחה פיזית וממשית של המוביל האווירי, כדי שזה יחשב כחלק מהתובלה, ולא די שהמטען נמצא בשדה התעופה.

באשר לחובה לשמור את המכונה, בית המשפט דחה את הטענה וקבע שזה בלתי סביר לחייב ניזוק לשמור מכונה בגודל כזה במשך שנים רבות. כמו כן, ומכיוון שהמפעילה לא פנתה במשך כל התקופה הזו אל חברת הביטוח בבקשה לבחון את המכונה, ניתן לראות בכך ויתור שלה על זכות לבדוק את המכונה באמצעות מומחה מטעמה.

בית המשפט דחה גם את טענת האשם התורם וקבע שלא ברור אילו הוראות בדיוק יכולות היו להינתן מצד היצואן בנסיבות האמורות, ומכיוון שהמפעילה עצמה לא מפרטת ולא מבהירה בעניין זה, נדחתה הטענה.

לכן, התביעה התקבלה במלואה ומסוף המטענים חויב לשלם לחברת הביטוח את מלוא סכום הנזק, בסך כולל של 480 אלף שקל, בתוספת הוצאות משפט של 20 אלף שקל ושכר טרחת עו"ד של 20% מסכום התביעה.