מהו אורך חייו של הסכם בלעדיות?

בית המשפט מחוזי בתל אביב דחה תביעה של יבואן מוצרי מזון ישראלי כנגד חברה בינלאומית המייצרת מוצרי מזון, עימה הוא קיים קשר מסחר בינלאומיים.

טענתו המרכזית של היבואן היתה שבין הצדדים נוצר הסכם בלעדיות בשנת 2004, שהקנה לו זכות הפצה בלעדית של מוצרי המזון לתקופה של שנתיים. ביטול ההסכם לאחר תשעה חודשים על ידי היצרן הזר, טען היבואן, מהווה הפרה יסודית של ההסכם, ועל כן דרש פיצוי.

בהיעדר חוזה חתום בין הצדדים נדרש בית המשפט להכריע מה היתה תקופת הבלעדיות.

היבואן, חברת ויליפוד, העוסקת בייבוא ובשיווק של מוצרי מזון, הגיע להסכמה עם יצרן של מוצרי פסטה בנוגע לשיווקם בישראל. על פי ההסכם, היבואן רכש 2,000 טון מוצרים בשנה במחיר מסוים והתחייב שלא לקשר בין המוצרים לבין מוצריה של חברת האם של היצרן.

הצדדים לא חתמו על הסכם בכתב, אך כל צד החל לקיים את מחויבויותיו לפי ההסכמה אליה הגיעו. במקביל החליפו הצדדים ביניהם טיוטות שלא נחתמו.

לאחר מספר חודשים התגלה ליצרן שהיבואן מפר את התחייבותו לפי ההסכם, בכך שקישר בין מוצרי חברת האם לאלו של חברת הבת. לכן הודיע היצרן ליבואן על הפסקת אספקת המוצרים והעביר את הפעילות ליבואן ישראלי אחר.

בפני בית המשפט עמדה השאלה האם ההסכם בוטל כדין על ידי היצרן הזר, ותוך כך גם לקבוע בדיעבד, בהיעדר הסכם בכתב, אילו תנאים נכללו בהסכם המחייב שנוצר בין הצדדים.

היבואן ביקש מבית המשפט לחייב את היצרן ואת היבואן שהחליף אותו בפיצויים בגין הפרת ההסכם.

השופטת רות רונן קבעה שההסכם שנוצר בין הצדדים בתחילת הדרך אינו הסכם מחייב, כפי שטען היבואן, וזאת מכמה סיבות: ראשית, מאופן התנהלות הצדדים ניתן לראות שהם היו מודעים לכך שאין ביניהם הסכם מחייב, כשהם אף תיאמו פגישה כדי לחתום על הסכם כזה, ובמקביל החליפו טיוטות. שנית, הצדדים הגיעו להסכמות רק בחלק מהעניינים נשוא ההסכם, ובמסגרת כך קבעה השופטת שהם לא סיכמו ביניהם על תקופת הבלעדיות.

עוד נקבע שהצדדים המשיכו לקיים את חיוביהם לפי התרשומות ביניהם, אף שהן עדיין לא היו בגדר הסכם מחייב. בטיוטה נוספת, שנשלחה על ידי היבואן ליצרן הזר, נראה שהיבואן עצמו ידע שאין הסכם בלעדיות.

עוד נקבע, שהמועד בו נוצר הסכם מחייב בין הצדדים היה בסוף מרץ 2004 ולא בפברואר 2004, כפי שטען היבואן, וכי תקופת הסכם והבלעדיות תהיה עד לסוף שנת 2004, כאשר מספר שבועות לאחר הסכמה זו הגיע המשלוח הראשון לישראל.

לאור זאת, נקבע שתקופת ההסכם לא היתה לשנתיים והודעת היצרן על הפסקת ההתקשרות, שבועיים לפני מועד סיומה, אמורה לזכות את היבואן בפיצוי, אולם התביעה נדחתה בשל אי הוכחת הנזק.

בסופו של דבר, דחה בית המשפט את התביעה במלואה וחייב את התובע, היבואן הישראלי, בתשלום הוצאות משפט בסכום כולל של 85 אלף שקל, שיחולקו בין היצרן ליבואן הישראלי שהחליף את ויליפוד בשיווק המוצרים.

_________________________

 

* האמור לעיל הינו מידע כללי ואינו מהווה חוות דעת משפטית. לקבלת ייעוץ משפטי יש לפנות לעורך דין עם מלוא פרטי המקרה הספציפי.

 

* עו"ד גיל נדל הכותב הינו עורך דין העוסק בדיני יבוא ויצוא, מסים עקיפים, דיני סחר חוץ, הובלה ושילוח בינלאומי וקנין רוחני, ומשמש כיועץ המשפטי של לשכת סוכני המכס והמשלחים הבינלאומיים – תל אביב. ניתן להוריד מאמרים נוספים פרי עטו של עו"ד גיל נדל באתר האינטרנט:www.nadel-law.co.il