יבואן מוצרי מזון הגיש עתירה כנגד רשות המכס (משרד האוצר) בבית המשפט הגבוה לצדק ולא בבית משפט אזרחי (שלום או מחוזי). היבואן טען, כי מאחר ורשות המכס נקטה באפליה אסורה כלפיו לעומת יבואנים אחרים של מוצרים דומים, מן הראוי שבג"צ ידון בנושא ולא בית המשפט האזרחי. בג"צ קבע כי הסמכות לדון בתביעות בנושא תשלומי מכס וסיווג מכס, לרבות בדבר טענת אפליה, היא בבית המשפט האזרחי, ודחה את העתירה על הסף.

מדובר ביבואן של עלי גפן ממולאים באורז, שעתר לבג"צ כנגד החלטת רשות המכס בדבר סיווג של טובין המיובאים על ידו, החלטה שבעטיה נדרש לשלם מיסי יבוא בשיעור גבוה יותר. המיסים שולמו אגב מחאה, לפי סעיף 154 לפקודת המכס [נוסח חדש].

לפי ההחלטה, שונה הסיווג של המוצרים מפרט מכס 19.04 לצו תעריף המכס ("מזון מעובד המתקבל ע"י תפיחה או קלייה של דגנים או של מוצרים של דגנים") לפרט 20.08 לצו ("פירות, אגוזים וחלקי צמחים אחרים הראויים למאכל, שעובדו או שומרו בצורה אחרת").

במסגרת העתירה טען היבואן הן כנגד החלטת הסיווג של הטובין, אך גם העלה טענות לאפליה מצד הרשויות, שכן לטענתו יבואנים אחרים של טובין זהים ממשיכים לסווגם בפרט המכס הקודם.

בשל נושא האפליה, טען היבואן כי הסמכות לדון בתביעה זו מסורה לבג"צ ולא לבית המשפט האזרחי, כשבכך הוא ניסה לייצר אבחנה לעומת תביעת מכס "רגילה".

בג"צ דחה את עתירת היבואן על הסף, מהטעם שבפני היבואן קיים בנסיבות העניין "סעד חלופי" - והוא פניה בתביעה לבית משפט אזרחי רגיל "במסלול הרגיל".

בית המשפט הגבוה חזר על ההלכה והפרשנות המקובלת בקשר עם סעיף 154 לפקודת המכס, לפיה ככל שהתגלע סכסוך בנוגע למס שיש לשלם, והסכום שולם תחת מחאה, בית המשפט המוסמך לדון במחלוקת הוא אזרחי. במסגרת תובענה בבית משפט אזרחי, נאמר כי התובע אינו מוגבל אך לטענות בדבר התשלום ששולם אגב מחאה, והוא יכול לפרוס את מכלול טענותיו הן ביחס לסיווג הטובין והן ביחס לטענת האפליה שלו לרעה. 

פסק דין זה חזר על ההלכות הקודמות שנפסקו מפיו של בית המשפט הגבוה לצדק, לרבות פסק הדין בעניין נאות הככר מסעות וטיולים בע"מ וכן פסק הדין בעניין "שרון" מפעלי מתכת בע"מ. בשני פסקי הדין נקבע זה מכבר כי בתביעה לפי סעיף 154 לפקודת המכס הדרך הנכונה לתקוף את סיווגם של הטובין והשבת המסים היא באמצעות בית משפט אזרחי, ולא בג"צ.

לאור זאת, העתירה נדחתה על הסף והיבואן חויב בהוצאות של 5,000 שקל.