יבוא מוסווה

בית המשפט המחוזי בחיפה דחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו בנושא חילוט טובין של מחרטות, שיובאו ברשימון רגיל ולא ברשימון אוטונומיה.

זאת לאחר שמחקירת המכס הסתבר כי הטובין יובאו במסווה עבור חברה ברשות הפלשתינאית מבלי להצהיר על כך.

מדובר בחברה ישראלית שהתקשרה בהסכם עם חברה פלשתינאית לשם יבוא כלי עבודה ומכונות כגון חותך ברזל גדול, מקדח גדול ומחרטה, שהיו מיועדים לשימוש בשטחי הרשות הפלשתינאית.

רשות המכס תפסה את המשלוח בטענה כי ברשימון היבוא ניתנה הצהרה כוזבת. מחד, נטען כי הוגש רשימון רגיל ולא רשימון אוטונומיה, ובנוסף, נרשם שמה של החברה הישראלית, בעוד בפועל היבואנית היתה החברה הפלשתינאית.

בית משפט השלום ציין כי החברה הישראלית הגישה רשימון על שמה כאילו הטובין מיועדים לצריכה בישראל, אך במקביל בשדה המיועד למילוי מספר היבואן, הופיע מספרה של החברה הפלשתינאית.

בית משפט השלום קבע שציון מספרה של החברה הפלשתינאית במקביל לציון שמה של החברה הישראלית, כמי שייבאה אותם לצריכה בישראל, הינו מצג כוזב שיש בו כדי להצדיק את תפיסת הטובין וחילוטם.

לאור זאת, הסיק בית משפט השלום שאופן היבוא במקרה זה נעשה כדי לעקוף את האיסור החוקי לייבא טובין מסוג זה לשטחי הרשות הפלשתינאית, הנובע מהחשש שציוד זה ישמש לייצור כלי מלחמה.

בית משפט השלום התייחס גם לפן הפרוצדורלי ביחס לעמידה במועדים הקבועים בחוק. סעיף 190(א) לפקודת המכס מחייב את היבואן שממנו נתפסו הטובין לתבוע את השבתם בתוך 30 יום. במקרה זה, החברה הישראלית תבעה את השבת התפוס בחלוף 36 ימים ממועד התפיסה, כלומר שהטובין כבר עברו לסטטוס של מוחרמים ומחולטים.

החברה הישראלית ערערה לבית המשפט המחוזי וטענה כי דווקא המכס הוא שאיחר במועדים, משום שעל פי סעיף 192 לפקודת המכס המכס חייב להודיע בתוך שלושה חודשים מיום התביעה על חילוט הטובין, אחרת הם מוחזרים לבעליהם. נטען כי המכס לא הודיע זאת במועד. החברה הישראלית טענה עוד כי היבוא נועד להביא את הטובין לישראל, ורק אם יינתן היתר, היא הייתה מעבירה אותם לתחום הרשות הפלשתינאית.

מנגד ביקש המכס לאשר את פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בעכו. מעבר לכך, הוסיף כי לפי עדות סוכן המכס של החברה הפלשתינאית, החברה ידעה שעליה לקבל רישיון ליבוא המחרטה לרשות הפלשתינאית, אך היא לא פנתה בבקשה למתן רישיון כדין והשתמשה בחברה הישראלית כ"יבואן קש" ליבוא המחרטה כדי לעקוף את הצורך ברישיון. המכס הוסיף כי החברה הפלשתינאית הזמינה את הסחורה ושילמה עבורה.

בית המשפט המחוזי פסק שדין הערעור להידחות. נפסק כי המצג שהציגה החברה הישראלית ברשימון שהגישה למכס היה מצג כוזב. הוכח כי הטובין יובאו בעבור החברה הפלשתינאית לבקשתה ובמימונה, אך למרות זאת החברה הפלשתינאית לא הגישה "רשימון אוטונומיה". במקום זאת, דאגה החברה הפלשתינאית שיוגש רשימון רגיל שנועד ליבוא טובין לישראל ע"י יבואן ישראלי, והפרטים ברשימון נועדו להסוות את הזהות האמיתית של היבואן, הבעלים ויעד הטובין. לאור זאת נפסק כי התפיסה שביצע המכס הייתה כדין.

באשר למועדים הקבועים בחוק, בית המשפט גיבה את בית משפט השלום בכך שבחר שלא להאריך את המועד עבור החברה הישראלית – כאמור התביעה להשבת התפוס הוגשה 36 יום לאחר הודעת המכס, באיחור של 6 ימים. נפסק כי בנסיבות שבנדון מדובר במקרה חמור של הצהרה כוזבת לשם יבוא טובין אסורים לשטחי הרשות הפלשתינאית ואין הצדקה להאריך מועדים.

לאור זאת, נדחתה הטענה כי המכס הוא שאיחר בהודעה על חילוט הטובין. לפיכך, הערעור נדחה והחברה הישראלית חויבה לשלם הוצאות שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 12,000 שקל.