לאחרונה ניתן בבית המשפט העליון פסק דין, בו נדחה  ערעור שהגישה יבואנית ב.מ.וו קבוצת קמור נגד המדינה.

פסק הדין נקבע כי זכותה של המדינה לחלט כספים שהתקבלו ממכירת כלי רכב של מורשעים בדין בגין החוק לאיסור הלבנת הון, התש"ס-2000, וחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 גוברת על זכות הבעלות של היבואן בכלי הרכב שתמורתו לא שולמה במלואה, אף אם רשם משכון על כלי הרכב.

באופן ספציפי, נקבע כי היבואן לא הוכיח את תום לבו בעסקה, כיוון שידע שהשיקים שקיבל מהמורשעים בדין הושגו על ידי סחיטתן של חברות עסקיות תוך הפרת החוק.

כלומר, למרות שזכות הבעלות של היבואן ברכב הוכחה, עדיין נפסק כי זכותה של המדינה גוברת עליו בשל כך שהכספים הנוגעים לתשלום בעבור הרכב היו כספים בלתי חוקיים.

במקרה דנן, הורשע אדם בשנת 2007 בעבירות על פי החוק לאיסור הלבנת הון וחוק המאבק בארגוני פשיעה. עקב כך, ביקשה המדינה לחלט את כלי הרכב מדגם ב.מ.וו נשוא העבירות, שנרכשו למעשה בכספים שנסחטו מחברות עסקיות.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המדינה ואילו היבואן, שמכר את כלי הרכב לאדם שהורשע וקיבל את תמורתו בשיקים דחויים שלא נפרעו, ביקש לערער על ההחלטה. בין השאר, הסתמך היבואן על כך שנרשם לטובתו משכון על כלי הרכב וטען שזכותו הקניינית גוברת מכוח הסייגים שבחוק איסור הלבנת הון וחוק מניעת ארגוני פשיעה.

בית המשפט המחוזי קבע שהיבואן לא עמד בנטל להוכיח את התקיימותם של הסייגים לחילוט. נקבע כי אמנם ליבואן היתה זכות קניינית בכלי הרכב בדמות משכון, אך על פי קביעתו של בית המשפט, זכות זו לא נרכשה בתום לב כפי הנדרש. בין השאר, מנהל המכירות של היבואן (שהינו אורגן שלה) הורשע בעבירה פלילית בתיקים האמורים, יחד עם אותו מורשע שרכש את הרכב. נקבע שעובדה זו מצביעה על ידיעה של היבואן לפעילותו הפלילית של הרוכש וככזו פוסלת את תום ליבו.

בית המשפט העליון קיבל את קביעותיו העובדתיות ואת מסקנותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי ודחה את ערעורו של היבואן. בין השאר, נפסק כי מכיוון שמימון רכישת כלי הרכב נעשה בשיקים שנסחטו, הרי שהם בחזקת "רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין... כתוצאה מביצוע העברה", כלשון סעיף 21(א)(2) לחוק איסור הלבנת הון, דבר שמאפשר את חילוט כלי הרכב (או הכספים ממכירתם) על פי החוק.

אולם, במסגרת ההגנה על זכויות הקניין (להבדיל מזכות חוזית בלבד) שהינה כידוע זכות יסוד שזכתה להגנה חוקתית, נקבעו בחוקים הללו סייגים לחילוט, כאשר נטל השכנוע להוכחתם מוטל על הטוען לזכות ברכוש.

על פי הסייג שנטען בענייננו, בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש כשהטוען לזכות ברכוש הוכיח את זכותו הקניינית ברכוש, והוכיח שרכש את הזכות הקניינית אחרי ביצוע העבירה, בתמורה ובתום לב.

בית המשפט העליון אימץ את מסקנת המחוזי, לפיה היבואן הוכיח את זכות הקניין שלו בכלי הרכב לאור המשכון שנרשם, אך הוא לא עמד בנטל להוכיח שהזכות נרכשה בתום לב, לא הביא עדים ולא הגיש תצהירים. לעומת זאת, נסיבות המקרה הצביעו על מודעות בעוצמה חזקה מצד היבואן הן לאופיו של הארגון והן לכך שהשיקים הושגו בעבירה.

יצוין כי על פי פסיקת בית המשפט לא נדרשת מודעות של בעל הזכות לכך שהשיקים המסוימים הם פרי סחיטה. אלא, "די במודעותו לכך שמדובר בארגון פשיעה הכולל במסגרתו פעילות עבריינית ענפה לרבות סחיטת כספים, כאשר לכך נוספות אינדיקציות לכך שהשיקים המסוימים נסחטו".

יחד עם זאת, נקבע כי לא כל מצב שבו מתבצעת עסקה מסחרית בין סוחר לבין אדם "בעל תדמית שלילית בעיני הציבור" יוביל למסקנה שהסוחר פעל שלא בתום לב. מעבר לכך, מציין בית המשפט כי "גם מודעות לכך שאדם הוא עבריין אינה מנביעה בהכרח מודעות לכך שהכסף שבו הוא משתמש הוא תוצאה של עבירה".

בית המשפט חייב את היבואן בהוצאות משפט בסך 20 אלף שקל.

* האמור לעיל הינו מידע כללי ואינו מהווה חוות דעת משפטית. לקבלת ייעוץ משפטי יש לפנות לעורך דין עם מלוא פרטי המקרה הספציפי.

* עו"ד גיל נדל מתמחה בדיני יבוא, יצוא, הובלה ושילוח וסחר בינלאומי, והוא עומד בראש תחום יבוא ויצוא וסחר בינלאומי במחלקת המסים במשרד גולפרב זליגמן ושות'. לפרטים ומידע: [email protected]