זיהוי אמיתי קריטי בתביעה להשבת טובין שנתפסו

פעמים רבות, כאשר מינהל המכס תופס, מחלט או מחרים טובין מידי אדם כלשהו, מנסה בעל הטובין לטעון בבית המשפט כי הטובין שהוחרמו מפלוני כלל אינם שייכים לאותו פלוני, וכי על מינהל המכס לשחרר את הטובין ולהחזירם לבעליהם האמיתיים.

במקרים מסוג זה נהוג להעלות גם טענות שונות כלפי הליך התפיסה וחריגות פרוצדוראליות כאלו ואחרות לעומת הקבוע בחוק.

במקרה דומה דחה לאחרונה בית משפט השלום ברמלה את תביעתו של יבואן לשחרור טובין שנתפסו ברשותו של אדם אחר בעת כניסתו לארץ, כשנקבע  כי התפיסה של מינהל המכס נעשתה כדין.

בחודש דצמבר 2009 הגיע אזרח הונג קונג לארץ, שברשותו תכשיטים וזהב בכמות גדולה. הטובין היה חייב בדיווח לרשות המסים, אולם האיש וניסה להיכנס עימם דרך המסלול הירוק. אנשי מינהל המכס תפסו את הסחורה ומסרו לאזרח הזר כי היא מוחרמת לפי פקודת המכס, והזמינו אותו בכתב להגיש תביעה להשבת התפוס. הודעה כזו נמסרה רק לאזרח שממנו נתפסו הטובין, ולא נמסרה הודעה נוספת לבעלים הנטען של הטובין.

בכתב התביעה הראשון טען גורם אחר – היבואן - כי הוא הבעלים האמיתיים של הטובין, ולא האזרח הזר שממנו הם נתפסו. לאחר מכן ביקש היבואן לתקן את כתב התביעה ולהוסיף חברה תושבת חוץ, בטענה שהטובין שייכים לחברה, או לשניהם.

בכתב התביעה המתוקן טען היבואן כי אנשי מינהל המכס לא הודיעו לו בכתב על תפיסת הטובין וכי היה עליהם להודיע לו, משום שהוא הבעלים האמיתיים של הטובין. בנוסף טען כי כלל לא נערך שימוע לפני חילוט הטובין, כי הוא לא היה מעורב ולא היה שותף בניסיון ההברחה, וכי ניסיון כניסת האזרח הזר לארץ עם התכשיטים מהווה טעות שלו, היות והכוונה המקורית היתה להעביר את התכשיטים לארצות הברית דרך ירדן, מבלי להכניסם לארץ.

האזרח הזר נחקר לאחר תפיסתו במשטרה, שם הודה כי לא הצהיר על הטובין בהתאם להוראות החוק וכי ניסה להבריחם עבור היבואן.

אנשי מינהל המכס טענו כי די בהודעת התפיסה שנמסרה לאזרח הזר כמסירת הודעה לבעלים של הטובין, שכן הם נתפסו מידו והוא היה שליחם של הבעלים. כמו כן נטען להתיישנות התביעה, שכן הבעלים האמיתיים הינה חברה בע"מ, שצורפה כתובעת רק לאחר תיקון כתב תביעה ולאחר חלוף המועד הקבוע בפקודת המכס.

בית המשפט קבע כי מן הראיות עולה כי הטובין שייכים לחברה הזרה ולא ליבואן המקורי שהגיש את התביעה לבדו בפעם הראשונה. לאור זאת, נקבע כי ליבואן אין עילה לדרוש את שחרור הטובין, שכן הם אינם  שייכים לו.

באשר לטענת מינהל המכס להתיישנות, נפסק כי מאחר והחברה הזרה היתה חייבת להגיש את התביעה במקור ולא עשתה זאת, חלף המועד על פי פקודת המכס ותביעתה התיישנה.

בית המשפט קיבל את טענת מינהל המכס כי די בהודעת התפיסה שנמסרה בכתב לאזרח הזר שממנו נתפסו הטובין בכדי למלא אחר מסירת הודעה על פי דין לבעליו של הטובין.

באשר לסבירות נימוקי התפיסה על ידי אנשי מינהל המכס, בית המשפט קבע כי ההחלטה על התפיסה היתה סבירה וכי מכלול הראיות, הודאותיו של האזרח הזר על ניסיון ההברחה של הטובין לארץ, מהווים יחד סיבה מוצדקת לתפיסה.

לאור האמור, בית המשפט דחה את התביעה להשבת התפוס וחייב את היבואן והחברה הזרה בהוצאות משפט בסך של 10,000 שקל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.