בית המשפט העליון קבע, תוך אימוץ קביעת בית המשפט המחוזי, כי יבואן שביטל חוזה עם משווק לגבי מכירת דגים בישראל לא הפר את החוזה, אלא ביטל אותו כדין בשל הפרות של המשווק. עם זאת, בית המשפט נמנע מלחייב את המשווק בתשלום הפיצוי המוסכם, משום שקבע שהפיצוי נועד רק למקרה של הפרת הבלעדיות ולא לכל הפרה שהיא.
יצוין כי בית משפט השלום הגיע למסקנה שונה, לפיה דווקא היבואן הפר את ההסכם בעצם הביטול וחייב אותו לשלם למשווק פיצוי בסך של 2 מיליון שקל.
מדובר בחוזה למיזם משותף בין יבואן ומשווק, במסגרתו נהוג לקבוע כי חברה א' תהיה מופקדת על תהליך היבוא לישראל, וחברה ב' על שיווק המוצרים בישראל. כאשר מיזם מסוג זה כושל, לא אחת מגיעות החברות אל שערי בית המשפט, בכדי שזה ינתח את החוזה שנחתם ואת התנהגות הצדדים, בכדי להכריע מי מהן אשמה בכישלון המיזם.
חברת אלגריסי גרופ, העוסקת ביבוא דגי נסיכת הנילוס ("היבואן"), הקימה מיזם משותף עם חברת קפוא זן תעשיות מזון, העוסקת בשיווק מוצרי דגים ("המשווק"). במסגרת המיזם, חתמו הצדדים על חוזה, במסגרתו סוכם כי היבואן ייבא דגים מסוג נסיכת הנילוס והמשווק ישווקם בישראל. עוד סוכם, כי בשנתו הראשונה של המיזם, הכמות המינימאלית אשר מתחייב המשווק לרכוש מן היבואן, תהיה למצער 500 טון.
חשוב לציין כי החוזה כלל גם סעיף לגבי פיצוי מוסכם על סך 500 אלף דולר, ונוסחו כדלהלן: "המפר הסכם בלעדיות זה ישלם פיצוי לצד המקיים סך 500 אלף דולר, מבלי להוכיח טענות נזק ראשוני לבית משפט. מלבד זאת, לצד המקיים זכות לתבוע נזקים נוספים בהתאם לסעדים המוקנים לו על פי חוק".
לאחר מספר חודשים גילה היבואן כי המשווק הזמין ממנו טובין בכמות של 130 טון בלבד. לאור זאת, טען היבואן כי קיים אצלו חשש כבד וממשי שהמשווק לא יעמוד ברף המינימאלי שנקבע, העומד על רכישת 500 טון דגים עד תום שנת הבכורה של ההסכם. לפיכך הודיע היבואן על ביטול ההסכם מחמת "הפרה צפויה", הפסיק לספק הזמנות למשווק והגיש תביעה נגד המשווק על סך הפיצוי המוסכם. בתגובה, הגיש המשווק תביעה נגדית על סך כ-2 מיליון שקל, בה טען כי דווקא היבואן הוא שהפר את ההסכם בכך שהפסיק למכור לו דגים למרות שהעביר הזמנות.
בית משפט השלום קבע כי היבואן הוא שהפר את החוזה משום שהמשווק לא התחייב לרכוש כמות חודשית כלשהי, אלא רק כמות שנתית, ולכן פסק כי עליו לשלם את הפיצוי שנקבע בהסכמתו בחוזה על סך 2 מיליון שקל.
בבית המשפט המחוזי בשלב הערעור, בוטל חיוב היבואן בפיצויים. בית המשפט קבע כי מאחר והמשווק לא צירף להזמנות שהעביר מקדמות כספיות, הוא שהפר את ההסכם והיבואן היה רשאי לבטלו. יחד עם זאת, המחוזי נמנע מלחייב את המשווק בתשלום הפיצוי המוסכם.
סלע המחלוקת היה צמד המילים "הסכם בלעדיות" שמופיע בסעיף הפיצוי המוסכם לעיל. כלומר- האם הפיצוי המוסכם נועד לכל הפרה של החוזה, או רק להפרה של תניית הבלעדיות.
בית המשפט המחוזי סבר כי הצדדים התכוונו לפיצוי רק במקרה של הפרת הבלעדיות ומאחר והמשווק לא הפר את הבלעדיות, נמנע מלחייבו בפיצוי.
בית המשפט העליון אימץ את קביעת בית המשפט המחוזי וקבע כי סעיף הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה מתייחס אך ורק להפרה של תניית הבלעדיות ולא לכל הפרה שהיא. ומשזו לא התרחשה, אין לחייב את הצד המפר (המשווק) בתשלום הפיצוי, ולפיכך דחה את בקשת רשות הערעור.
 * האמור לעיל הינו מידע כללי ואינו מהווה חוות דעת משפטית. לקבלת ייעוץ משפטי יש לפנות לעורך דין עם מלוא פרטי המקרה הספציפי. * עו"ד גיל נדל הכותב הינו עורך דין העוסק בדיני יבוא ויצוא, מסים עקיפים, דיני סחר חוץ, הובלה ושילוח בינלאומי וקנין רוחני, ומשמש כיועץ המשפטי של לשכת סוכני המכס והמשלחים הבינלאומיים – תל אביב. ניתן להוריד מאמרים נוספים פרי עטו של עו"ד גיל נדל באתר האינטרנט:www.nadel-law.co.il |
אהבתם? שתפו
