המע"מ על שחקן כדורגל

בית המשפט העליון דן לאחרונה בשאלה האם תשלומים ששולמו לקבוצות כדורגל בחו"ל עבור העברתם של שחקני כדורגל, או השאלתם לקבוצות כדורגל ישראליות, על מנת שיוכלו להתאמן ולשחק במסגרתן, מהווים תשלומים החייבים במע"מ בגין "יבוא" טובין בלתי מוחשיים לישראל.

סוגיה זו הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון לאחר שקבוצות הכדורגל הגישו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, שקבע כי העסקה הנ"ל חייבת במע"מ. לצורך סוגיה זו נדרש בית המשפט לבחון את מהות העסקה בין קבוצות הכדורגל הישראליות לקבוצות הכדורגל מחו"ל, ולהכריע האם עסקה זו מהווה רכישת "טובין" והאם אותם "טובין" יובאו לישראל.

במקרה הנדון, בית המשפט העליון הותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה וקבע כי העסקאות בהן נקשרו קבוצות הכדורגל הישראליות, בכל הנוגע להעברת השחקנים או השאלתם, מהווה עסקת יבוא טובין בלתי מוחשיים, החייבת במע"מ.

מדובר בקבוצות כדורגל ומועדוני ספורט בארץ שהתקשרו בהסכמים עם קבוצות כדורגל מחו"ל לצורך שחרורם של שחקני כדורגל מחוזי העסקתם, או השאלתם לתקופה קצובה, וזאת בכדי להעסיקם כשחקנים בקבוצות כדורגל ישראליות.

תקנון ארגון הכדורגל האירופאי (FIFA), החל גם בישראל, עוסק בהעברת שחקנים, בין השאר בהעברת שחקנים בין הקבוצות המשויכות להתאחדויות כדורגל שונות ובהשאלתם של שחקנים לתקופה זמנית. העסקתו של שחקן מסתיימת כאשר הגיעה תקופת סיום הסכם העסקתו, או בהסכמה הדדית בין הצדדים. במצב כזה, קבוצת הכדורגל בישראל המעוניינת להעביר אליה שחקן כדורגל או להשאילו צריכה לשלם לקבוצה בה הוא נמצא כעת לצורך שיחררו מהסכם העסקתו.

רשות המסים טענה כי התשלומים ששולמו לקבוצות הכדורגל בחו"ל במסגרת ההסכמים הנ"ל מהווים תמורה עבור הזכות להעסקת שחקן הכדורגל. נטען כי רכישת זכות זו מהווה רכישת טובין "בלתי מוחשיים" אשר יובאו לישראל, עסקה החייבת במע"מ.

קבוצות הכדורגל טענו מנגד שאין מדובר ברכישת "טובין", משום שהתשלומים לקבוצות מחו"ל בוצעו כסוג של קנס בגין עזיבה מוקדמת של השחקן, ולכן קבוצות הכדורגל לא רכשו "טובין" ולא יבאו "טובין" לישראל.

בנוסף טענו כי אף אם מדובר ב"טובין", הם לא יובאו לישראל. לטענת הקבוצות, מקום היבוא הוא מקום אכיפת הזכות, ובמקרה הנדון אכיפת הזכות אינה בישראל, זאת מאחר שכל סכסוך הנוגע להעברת שחקנים לפי תקנון FIFA יתברר במוסדות FIFA שמקום מושבם בשוויץ.

קבוצות הכדורגל טענו כי מדיניות רשות המסים הופכת את שחקן הכדורגל ל"חפץ" ופרשנותה מהווה סחר בבני אדם. בנוסף טענו קבוצות הכדורגל כי מדובר בשינוי מדיניות פתאומי שאין לקבל אלא רק מכאן ואילך.

בית המשפט העליון פתח את הדיון בשאלה האם רכישת הזכויות בשחקן זר מהווה רכישת "טובין". בית המשפט קבע כי תכלית העסקה היא קליטת שחקני הכדורגל לקבוצות בארץ ושחרורם מההסכם הקודם, ונקודה זו מראה כי התשלום לא שולם רק בעבור הפרת חוזה ההעסקה עם קבוצות הכדורגל הזרות (קנס יציאה), כפי שטענו קבוצות הכדורגל, אלא גם בשל קליטתם של השחקנים בארץ.

בית המשפט קבע כי במסגרת ההסכמים רכשו קבוצות הכדורגל הישראליות באופן קבוע או לתקופה קצובה זכות (טובין) להעסקת השחקן על ידן, זכות שהיתה מוקנית לקבוצות הכדורגל הזרות. זכות זו היא בעלת ערך כלכלי ולכן מדובר ברכישת טובין "בלתי מוחשיים".

בית המשפט דחה את פרשנות קבוצות הכדורגל כאילו מדובר בסחר בבני אדם. בית המשפט קבע כי הקבוצות אינן טוענות שהחוזים אינם חוקיים משום שהן עצמן חתומות עליהן, ובכל מקרה המס מוטל על הקבוצות ולא על השחקן.

בית המשפט המשיך לדון בשאלה האם הזכות יובאה לישראל וקבע כי קבוצות הכדורגל רכשו את הזכות להעסקת שחקן הכדורגל כך שתמומש בישראל ודי בכך לקבוע כי מדובר ביבוא לישראל, זאת במיוחד כאשר שחקני הכדורגל הגיעו לארץ על מנת להתאמן ולשחק בקבוצות הכדורגל בישראל.   

בית המשפט אף דחה את טענת קבוצות הכדורגל בנוגע לשינוי מדיניות וקבע כי יש לראות בכך כהגברת אכיפה.

לאור האמור, קבע בית המשפט כי התשלומים ששילמו קבוצות הכדורגל בישראל לקבוצות הכדורגל בחו"ל עבור הבאתם של שחקנים לשחק בארץ או השאלתם לתקופה קצובה מהווים תמורה בעבור יבוא טובין בלתי מוחשיים החייבת במע"מ. בית המשפט דחה את ערעור קבוצות הכדורגל וחייב אותן בתשלום הוצאות של 60 אלף שקל ביחד.