הלוגו בישראל, המסירה בישראל

כאשר מוגשת תביעה משפטית, נדרש התובע לשלוח את מסמכי התביעה במסירה אישית למקום מושבו של הנתבע, על מנת להזמינו להשיב לתביעה.

כאשר הנתבע הוא גורם זר המצוי מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, עומדות בפני התובע מספר אפשרויות, שאחת מהן היא לבקש את אישור בית המשפט לשלוח את כתב התביעה לחו"ל ולתרגמו לשפה הזרה. האפשרות הפשוטה יותר היא למצוא גורם בישראל המהווה "מורשה" לקבלת כתבי תביעה נגד הגורם הזר ולמסור את כתב התביעה לאותו "מורשה". פעמים רבות, כאשר כתב תביעה נמסר לגורם בישראל, מנסה אותו גורם להתכחש להיותו "מורשה" בטענה כי מידת הקשר שבינו לבין הגורם הזר אינה מצדיקה לראות בו כ"מורשה".  

לאחרונה קיבל בית המשפט המחוזי מרכז את טענות חברת החשמל וקבע כי ניתן למסור כתב תביעה נגד חברה זרה לחברה הבת שלה שנמצאת בישראל.

מדובר בתביעה שהגישה חברת החשמל בדצמבר 2013 כנגד חברות בינלאומיות על סך של כ-3.8 מיליון שקל. החברה שלחה את כתב התביעה לסניף חברה בת ישראלית של החברה הבינלאומית. בנוסף נמסר כתב התביעה למשרד עורכי הדין שמייצג את החברות הבינלאומיות בישראל.

חברת החשמל טענה כי כל החברות בקונצרן, כולל החברה הישראלית, נושאות את אותו הלוגו והן בעלות אתר אינטרנט משותף, וכי הדוחות הכספיים הם דוחות מאוחדים לכלל החברות, לרבות זו שבישראל. עוד נטען כי החברה האם היושבת בחו"ל שולטת בכל החברות, כולל חברת הבת בישראל.

כמו כן גילתה חברת החשמל שישנו פרויקט משותף שמתקיים בארץ עם החברה האם שמושבה בחו"ל, אשר מטבע הדברים מחייב את מעורבותה בישראל. במחלוקת דומה שנתעוררה לגבי הפרויקט קבע בית המשפט המחוזי שמסירת כתב התביעה לחברה הישראלית מהווה מסירה כדין.

כן נטען שמסירת כתב התביעה למשרד עורכי הדין שייצג את החברה הזרה היתה כדין, משום שבאותה עת ייצג משרד עורכי הדין את החברה האם בסכסוך משפטי שהתנהל בפני בית הדין להגבלים עסקיים.

לאור כל זאת, טענה חברת החשמל כי יש לראות בחברה בישראל ובמשרד עוה"ד כ"מורשים" לקבלת כתב התביעה בשם החברה הזרה.

מנגד טענה סניף החברה בישראל ומשרד עורכי הדין כי החברה בישראל אינה מוסמכת לפעול בשם החברות שפועלות בחו"ל, היא אינה  עוסקת בתחומי פעילות זהים, והקשר ביניהן מסתכם בכך שהן שייכות לאותו קונצרן ענק שחובק עשר חברות.

עוד נטען, כי החברה הישראלית מנוהלת בנפרד מאלו שבחו"ל, באמצעות הנהלה ודירקטוריון נפרדים. העובדה שהחברות השונות בקונצרן משתמשות באותו הלוגו לא יכולה כשלעצמה לבסס קשר אינטנסיבי, נטען. באשר למשרד עורכי הדין שאליו הגיע כתב התביעה, נטען שניתן לו ייפוי כוח מוגבל לטיפול בהליך ספציפי, ועל כן לא ניתן להגיש לו כתבי טענות שקשורים להליך אחר, גם אם הם עוסקים באותו עניין.

בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה שחברת החשמל פעלה כדין כאשר שלחה את כתב התביעה לחברה הבת הישראלית של החברה הזרה. בית המשפט חזר על ההלכה כי המבחן מיהו "מורשה בניהול עסקים" מוכרע על בסיס "אינטנסיביות הקשר" שבין הצדדים. אינטנסיביות זו נבחנת על בסיס השאלה האם יש הסתברות גבוהה שאותו "מורשה" יידע את הנתבע הזר אודות התביעה.

מהחומר שהוצג עלה כי מדובר בקונצרן תאגידי החובק חברות רבות והמקומות שונים בעולם ושההפרדה בין הישויות של החברות אינה שוללת את מהות הקשר האינטנסיבי, ברמה הנדרשת לבדיקה בשלב הזה של הבקשה. בעניין זה, הוצגו בפני בית המשפט כתבות שפורסמו בעיתונות שעוסקות בהקמת החברה בישראל, מהן עלה כי זו הוקמה כדי לרכז בישראל את פעילותה של קבוצת החברות. כמו כן, בנייר המכתבים של סניף החברה בישראל, יש הפניה ברורה לכתובת של דף הבית של קונצרן החברות. כל החברות בקבוצה נושאות את אותו לוגו ועושות שימוש בשם המסחרי ובמוניטין הגלום בשמה של החברה הבינלאומית.

בנסיבות אלה, שוכנע בית המשפט כי הקשר בין החברה בישראל לחברות הזרות הוא אינטנסיבי כנדרש בפסיקה, ועל כן בחר שלא לדון בשאלה האם השליחה למשרד עורכי הדין היתה על פי התקנות, אם לאו.

לאור האמור לעיל, נקבע כי חברת החשמל פעלה כדין עת שלחה את כתב התביעה לחברה הבת הישראלית, והחברות הזרות חויבו הוצאות בסך כולל של 6,300 שקל.

החברות הזרות הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. זה קבע כי בית המשפט המחוזי דן כהלכה בקשר שבין החברה הזרה לחברת הבת בישראל ודחה את הערעור, תוך חיוב החברות הזרות בהוצאות נוספות של 7,500 שקל.