בלי אחריות קולקטיבית

התקבלה בחלקה הקטן (25%) ונדחתה נגד יתר הגורמים- חברת השילוח וחברת הביטוח.

חברה העוסקת באספקת מוצרי תקשורת ייצאה בדרך האוויר שני משלוחים של שרתי מחשבים ייעודיים וציוד נלווה להולנד ולהונגריה. השילוח התבצע באמצעות חברת שילוח שהמליצה גם על חברה המתמחה באריזה מקצועית ואיכותית עבור הציוד. התובעת היתה זו שביטחה את הציוד. עת הגיע הציוד ליעדו, הסתבר שהוא ניזוק והתובעת נאלצה לרכוש ציוד חדש, להתקינו ולשלחו ללקוחותיה. היצואן הגיש לבית משפט השלום בתל אביב תביעה נגד חברת האריזה, חברת השילוח וחברת הביטוח.

בנוגע לחבות חברת השילוח טען היצואן שהציוד נמסר לידיה כשהוא שלם ותקין והיה בחזקתה הבלעדית עד למסירתו למוביל האווירי. מאחר וחברת השילוח קיבלה מהתובעת את השכר שדרשה, נטען, יש לראות בה שומר שכר וככזו היא אחראית לנזק שנגרם לציוד.

כן נטען, כי חברת שילוח התרשלה כלפי היצואן בכך ששינעה ו/או ארזה ו/או הובילה את הציוד באופן שגרם לנזקים ו/או בחרה בעלי מקצוע בלתי מיומנים לאריזת הציוד ו/או הובלתו.

באשר לחבותה של חברת האריזה, טענה התובעת כי זו ארזה את הציוד בצורה רשלנית ואף הפרה את ההסכם שנקשר בינה לבין התובעת לאריזתו של הציוד באופן בטוח ותקין.

בהתייחס לחבותם של המבטחות נטען כי התובעת זכאית לפיצויים מכוח פוליסת הביטוח שנערכו לגבי הציוד הגם, שנודע לה על זהות המבטחות רק בדיעבד.

התובעת הוסיפה וטענה כי על פי צורת הפוליסה ותנאיה, אין המבטחות רשאיות להסתמך על ההחרגות שבפוליסה, לרבות החריג שעניינו פגם באריזה. זאת, בין השאר, כיוון שהתובעת לא קיבלה לעיונה את הפוליסה מן המבטחות.

בפסק הדין דחה השופט מדרכי בן חיים לחלוטין את התביעה כנגד חברת השילוח, בקובעו כי הוכח בפניו שאריזת הציוד לא היתה תקינה והוערכה כבלתי מתאימה למשלוח ציוד כגון זה לחו"ל. עוד נקבע, שחברת השילוח לא היתה מעורבת בדרך כלשהיא באריזת הציוד. בית המשפט קבע כי לא עלה בידי התובעת לבסס ממצא כלשהוא, המהווה בסיס לחיובה של חברת השילוח.

עוד נקבע, כי הניסיון של התובעת לשים מבטחה בהוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין,  שעניינו החלפת חובת הראיה "כשהדבר מדבר בעד עצמו", הינו מופרך בנסיבות העניין, שכן, על פי הממצאים, קיימת הסתברות גבוהה כי הנזק לציוד נגרם בשל אריזה לקויה ובלתי מתאימה ודי בכך בכדי לחייב את התובעת להביא ראיות בדבר רשלנותה הנטענת של חברת השילוח ועל הקשר הסיבתי שבין הרשלנות לנזק – ראיות שלא הובאו.

גם ניסיונה של התובעת לבסס את חיובה של חברת השילוח על יסוד הוראות חוק השומרים התשכ"ז 1967, נחל כישלון, שכן, הגם שחברת השילוח באה בהגדרת שומר שכר, הרי שמשהוכח כי הציוד נארז באופן בלתי הולם קודם למסירת הציוד לחברת השילוח וכי האריזה הקלוקלת היא שמסבירה את קרות הנזק, מתקיימות הוראות סעיף 4 לחוק השומרים, לפיו השומר לא אחראי לנזק שנגרם עקב מום שהיה בנכס בתחילת השמירה.

לגבי חבות חברת האריזה קבע בית המשפט אחריות בשיעור של 25% לנזק. על פי ממצאי בית המשפט, חברת האריזה לא קיבלה הודעה כי הציוד אמור להיות משוגר לחו"ל, ומשכך התאימה לו אריזה המתאימה למשלוח פנים ארצי. אלא שלא נטען ולא הוכח כי חברת האריזה טרחה לברר באופן יזום האם הציוד אמור להיות משוגר לחו"ל אם לאו, כפי שהיה מצופה ממנה מן הבחינה הערכית והנורמטיבית, שכן הוכח שיש להתאים לציוד הנשלח לחו"ל אריזה קשיחה יותר מזו המיועדת למשלוח בישראל.

מנגד, גם שלוחתה של התובעת, לטענתה, שאנשיה היו נוכחים במעמד האריזה והיו מודעים לעובדה כי הציוד מיועד להישלח לחו"ל, לא הביאו עובדה זו לידיעת אנשי חברת האריזה.

משהוכח כי הציוד לא נארז כדבעי ובאופן המתחייב משיגורו ליעד מחוץ לישראל, חלה הוראת הפטור מאחריות הקבועה בפוליסות לגבי אי התאמת האריזה. ועל כן נדחתה התביעה גם כנגד המבטחות.

בסופו של דבר, חויבה חברת האריזה לפצות את התובעת בסך של כ-62 אלף שקל בלבד, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של כ-10,000 שקל. במקביל, חויבה התובעת בהוצאות משפט של כ-15 אלף שקל לטובת חברות הביטוח וחברת השילוח לאור דחיית התביעה כנגדן.

* האמור לעיל הינו מידע כללי ואינו מהווה חוות דעת משפטית. לקבלת ייעוץ משפטי יש לפנות לעורך דין עם מלוא פרטי המקרה הספציפי.   * עו"ד גיל נדל מתמחה בדיני יבוא, יצוא, הובלה ושילוח וסחר בינלאומי, והוא עומד בראש תחום יבוא ויצוא וסחר בינלאומי במחלקת המסים במשרד גולפרב זליגמן ושות'. לפרטים ומידע: [email protected]