אין תשלום כשהסחורה אינה תואמת את ההזמנה

פעמים רבות, כאשר סחורה נשלחת בעסקה בינלאומית מחו"ל לישראל, היבואן בישראל אינו מבצע בדיקה שלה במפעל הספק טרם שליחתה, אלא רק לאחר הגעתה לישראל.

במצב כזה, אם טוען היבואן לאי-התאמה באיכות או בטיב הסחורה שהגיעה, האם עדיין יידרש הוא לשלם בעבור הסחורה, או שבית המשפט יפטור אותו מחובת התשלום?

מדוב ביבוא של "סודיום סכרין" (סוג של ממתיק) לישראל מספק הסיני. היבואן החליט לרכוש כמויות גדולות של החומר, מתוך ציפייה למכור אותן ברווח, שכן באותה התקופה הממשלה הסינית אסרה שימוש בחומר זה ולכן נוצרו עודפים עבור היצוא. עם זאת, התחזית לא התממשה ומחיר החומר ירד.

שלוש עסקאות הושלמו בין הצדדים והמחלוקת היתה רק ביחס לעסקה הרביעית.המוכר הסיני טען שמנהל היבואן ניהל עמו מו"מ אגרסיבי וביקש הנחות שונות מהמחיר שסוכם על רקע ירידת מחירי החומר בעולם, אך לבסוף לא שילם עבור העסקה הרביעית.

לעומת זאת, היבואן טען לאי-התאמה בחומר שהגיע לישראל. היבואן טען כי ביקש חומר לתעשיית המזון והחומר שהגיע היה אסור בשימוש בתעשיית המזון.  בשלב מסוים, התברר כי היתה מדבקה על גבי המוצרים, שבה נרשם "מיועד לשימוש תעשייתי בלבד, לא לשימוש לצרכי מזון, תוספי מזון וחומרי גלם שלהם".

השאלה המרכזית שעמדה בפני בית משפט השלום בחיפה היא מה סוכם בין הצדדים ביחס לאיכות החומר שהוזמן. בית המשפט נדרש להכריע האם הצדדים התנו את העסקה בכך שהחומר יתאים לתחום המזון, או לא, כאשר ההסכם ביניהם לא ציין זאת באופן מפורש, וכאשר לא היתה מחלוקת שהחומר שהגיע ארצה בפועל לא התאים לתחום המזון.

המוכר הסיני טען כי מאחר וההסכם לא התנה לגבי התאמת המוצר לתחום המזון דווקא, הרי שלא היה תנאי כזה בעסקה בין הצדדים. המוכר טען עוד כי פעל בשקיפות והדביק מדבקה על גבי המוצרים, שציינה כי הוא אינו מיועד לתחום המזון.

בית המשפט ייחס חשיבות למכתב של המוכר הסיני ליבואן, שבו טען המוכר כי החומר מיועד לתחום המזון. בכך ראה בית המשפט התחייבות של המוכר הסיני להתאמת המוצר לתחום המזון דווקא.

בית המשפט קבע כי מאחר והצדדים הסכימו שהמוצר היה חייב לעמוד בתקן בריטי מסוים, הרי שמהסכמה זו נובע כי המוצר צריך להתאים לכל השימושים האפשריים, קרי שימוש בתחום המזון וגם בתחומים תעשייתיים. מאחר והמוכר הסיני טען כי העסקה לא הותנתה בהתאמה לתחום המזון, קבע בית המשפט כי על המוכר הסיני מוטל הנטל להוכיח זאת, והוא לא עמד בנטל ההוכחה.

בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי הצדדים סיכמו שהחומר יהיה מתאים לשימוש בתחום המזון. לאור זאת שהחומר שסופק לא היה מתאים לתחום המזון, נקבע כי קיימת אי-התאמה שבגינה יש לדחות את תביעת הנגד של המוכר הסיני כנגד היבואן הישראלי.

היבואן ויתר על בירור תביעתו בטענה כי לא יוכל לגבות את הסכום מהספק הסיני, ולכן גם תביעתו נדחתה.

לאור האמור, בית המשפט דחה את התביעה ואת התביעה שכנגד שהגיש המוכר הסיני כנגד היבואן, אך ללא פסיקת הוצאות.