נדחתה בקשת המדינה לחלט אונייה שניסתה לפרוץ את הסגר הימי על עזה

בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לימאות, דחה בקשה של המדינה לחלט אונייה שניסתה לפרוץ את המצור על עזה ולהשיבה לבעליה.

ישראל הכריזה על הטלת סגר ימי על רצועת עזה בשנת 2009 ואסרה על כניסת כלי שיט למרחב הימי של הרצועה. במאי 2012 יצאה האונייה "Estelle" מנמל טורקו בפינלנד בדרכה לעזה, תוך שמפעיליה הכריזו פומבית כי בכוונתם להפר את הסגר הימי ולהעביר סיוע הומניטרי לתושבי הרצועה.  

ב-20 באוקטובר, כשהתקרבה האונייה לאזור הסגור, היא נעצרה על ידי ספינות של חיל הים, נתפסה והובאה לנמל אשדוד. צוות האונייה נחקר ויצא מישראל והציוד שעל האונייה נבדק והועבר לרצועת עזה.

המדינה, באמצעות פרקליטות מחוז חיפה, עתרה לבית המשפט בבקשה להורות על החרמת האונייה והעברת הקניין בה לידי מדינת ישראל.

בפסק הדין ציין השופט רון סוקול שמדובר במקרה ייחודי, הראשון מאז קום המדינה, בו מתבקשת החרמת אונייה זרה על פי חוק המלקוח, ומקרה כמעט יחיד בעולם מאז תום מלחמת העולם השנייה.

סוקול ציין, כי במקרים קודמים שוחררו אוניות שניסו להפר את ההסגר על עזה, ללא כל ניסיון החרמה, אולם הבקשה בתיק מעידה על שינוי במדיניות, כשלא קדמה לה אזהרה וכל הודעה.

"בנסיבות אלו", נכתב בפסק הדין, "קמה אצל בעל האונייה ציפייה סבירה כי בסופו של יום האונייה תשוחרר, כמו קודמותיה... בעלי האונייה רשאים היו להסתמך על המדיניות המוכרת ביחס לאניות שנתפסו בשל הפרת סגר ולהסתמך על חלוף הזמן ולהניח כי האונייה תשוחרר".

סוקול מתח ביקורת על המדינה בשל הזמן הרב שחלף מאז תפיסת האונייה ועד להגשת הפנייה לבית המשפט בבקשה להחרימה, כולל "העיקרון המוכר במשפט הבינלאומי המנהגי, המטיל את חובת הפנייה המידית לקבלת אישור שיפוטי לתפיסה על המדינה התופסת".

המדינה, נכתב בפסק הדין, היתה מודעת לעיכוב בפנייה, אולם סברה כי אין בכך די כדי להביא לשחרור האונייה.

סוקול ציין בפסק הדין, כי במקרה הנוכחי לא מדובר רק בפרט טכני פורמאלי. "החובה לפנות ללא שיהוי לאישורו של בית המשפט  מעוגנת במשפט הבינלאומי המינהגי ובחקיקה הפנימית", כתב, "תפיסת אונייה ללא אישור בית המשפט וללא פנייה מיידית מנוגדת לכללי המשפט הבינלאומי. יתרה מזאת, העיכוב גרם וגורם נזק ממשי לבעלי האונייה ולבעלי הזכויות בה, עד כי ניתן לומר כי זכותם להישמע נפגעה באופן ממשי. אמנם ייתכן וקיים אינטרס ציבורי בהרתעת אוניות זרות מלהפר את הסגר, אולם אינטרס זה יכול למצוא ביטוי בעצם התפיסה ומניעת הכניסה, ולאו דווקא בהחרמת האונייה.

"אין כל הסבר מדוע המקרה הנוכחי מצדיק שינוי מדיניות, עד  כי ניתן להתגבר על הפגם של ההשתהות בפנייה לאישור שיפוטי. ככל שיש חשיבות להרתעה, הרי די בקביעה כי לבית המשפט סמכות לדון בבקשות שיוגשו בעתיד ופרסות המדיניות החדשה בגדרה תפעל המדינה לבקש החרמת אניות שיפרו את הסגר הימי".

השופט סוקול קבע, כי "הן הדין הפנימי, לרבות הוראות חוקי המלקוח , והן עקרונות המשפט הציבורי, ובמיוחד חובת ההגינות המוטלת על הרשות הציבורית, מחייבים את המסקנה כי בנסיבות המיוחדות של המקרה הנוכחי, יש לקבל את טענותיה המקדמיות של האונייה ולהורות על שחרורה, בשל השיהוי הרב בפניה לבית המשפט."         

בטרם חתם את פסק הדין, הוסיף סוקול הערה לפעולה עתידית של מדינת ישראל בנוגע לתפיסת אוניות. השופט ציין, כי בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי המנהגי, רשאית מדינת ישראל לתפוס אניות זרות, לרבות אניות ניטראליות, ובתנאי שהתקיימו הנסיבות הקבועות בכללי המשפט הבינלאומי לכך. אולם, משנתפסה אונייה והובאה לנמל ישראל, חובה על הרשות הציבורית להביא אותה, ללא שיהוי, לבית המשפט, לצורך קבלת אישור ולקבלת הוראות כיצד לנהוג בה.

סוקול ציין עוד, כי בית המשפט המוסמך לדון בבקשת המדינה לאישור תפיסת אונייה, לשחרורה ולמתן צו החרמה, הוא בית המשפט לימאות.

"בשים לב להתרחשויות באזורנו והמשך קיומו של הסגר הימי על רצועת עזה", נכתב בפסק הדין, "עשויים לבוא לפתחו של בית המשפט מקרים נוספים... ראוי כי כאשר בית המשפט יידרש לדון בשאלות אלו, יעמוד בפניו חוק ישראלי ברור... יש לצפות כי המחוקק יאמר דברו בהקדם, וידאג כי גם המשפט הימי הישראלי יזכה לחקיקה עדכנית וראויה".

השופט סוקול הטיל על המדינה לשלם לבעלי האונייה הוצאות משפט בסך 7,500 שקל, כולל הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום בפועל.