למה אף אחד לא רוצה לאסוף פליטים לאנייה?

שנו רבותינו: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין. האומנם? לפני מספר ימים עסקתי בספורט האהוב עלי והוא ספורט הזפזופ. עברתי בין כל ערוצי הספורט ולאחר שהתעייפתי נעצרתי באחד הערוצים העבריים ושמעתי ראיון עם אחד מרבי החובלים הישראלים שסיפר אנקדוטה מחייו כרב חובל.

לא אזכיר פרטים מזהים – תבינו אח"כ מדוע. רב החובל  (נדמה לי שהוא בגמלאות) סיפר שבאחת מהפלגותיו באזור הים הקריבי, גילה שיש באוניתו נוסע סמוי מהנמל האחרון בו שהה. קרא לו לראיון וגילה שהנ"ל רוצה להגיע לנמל מסוים במדינה סמוכה. בנמל הראשון לא רצו לקבל את הנוסע הסמוי. ר/ח הבין כפי הנראה שיהיה עליו להחזיקו ולכלכלו כל ימי חייו על האוניה כי שום מדינה לא תקבל את הנוסע. אבל  הראש היהודי ממציא לנו פטנטים: ר/ח קרא לנוסע בהגיעם קרוב לנמל היעד של הנוסע הסמוי, נתן לו 100$ וסיכם אתו שבתמורה הנוסע יעזוב את האוניה. ואכן כך קרה. לא ידוע לנו כיצד עזב, האם דרך הגנגווי או שמא בקפיצה לים. גם לא ידוע אם הגיע לחוף מבטחים. מה שכן נודע לאחר זמן, כי הנוסע הסמוי לא חיפש מקלט מדיני וגם לא מקום עבודה חדש. הסתבר ל-ר/ח שהנוסע הסמוי שלו נרדף על ידי המשטרה המקומית בעבור רצח והוא מצא מקלט באוניה. המראיין עוד החמיא לו על התושייה שגילה רב החובל בהציעו לסמוי דרך הימלטות לכאורה בלתי חוקית ובוודאי שאינה מוסרית.

האירוע הזה שקרה לפני שנים רבות, דמה לאירוע אחר של ר/ח ישראלי שהפליג לאורך החוף המזרחי של אפריקה וכאשר גילה שיש באוניה נוסע סמוי, בנה לו רפסודה ובהגיעו קרוב אל החוף הורידו בכח (המעניין בסיפור שהצוות התנגד לרעיון אבל סופו של דבר נכנע לדרישות ר/ח האוניה) ברפסודה לאוקיאנוס והראה לו את הכיוון לאן עליו להגיע. עד היום לא שמעתי מה עלה בגורלו של הסמוי.. במקרה הראשון ר/ח, כנראה לא עמד לדין אולם במקרה השני ר/ח עמד לדין בישראל, יצא אשם ונענש במאסר על תנאי.

המקרים הלל אינם בודדים. הם דומים מאוד למקרים בהם אוניות ישראליות אספו פליטים בדרום אסיה מסירות רעועות ואשר היו בסכנת מוות. אני הייתי מעורב בשני אירועים כאלו. המקרה הראשון התרחש בטייוואן ב-1977, האנייה "יובלי" בבעלות חברת עופר ספנות ובתפעול חברת גולד סטאר ליין, חברת בת של צים, אספה כמדומני 32 פליטים בים סין הדרומי והביאה אותם על סיפונה לנמל קילונג שהיה בלוח ההפלגות שלה. השלטונות בטייוואן לא היו מוכנים לקבל את הפליטים הווייטנאמיים למרות שכולם היו ממוצא סיני, והיה ברור ששום מדינה אחרת לא תקבל אותם.

בסופו של דבר ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין החליטה להעניק להם אזרחות וכולם "עלו" לארץ בלי שהיה להם מושג על מדינת ישראל. המקרה השני היה בשנות ה-90, אוניה ישראלית מקבלת קריאת אלחוט ממטוס אמריקאי שמורה לה לסטות מנתיבה כ-500 מייל בים סין הדרומי על מנת לאסוף מספר דומה של פליטים. רב החובל הפנה את הטייס אלי (הייתי מנהל אזור המזרח הרחוק באותו זמן). לאחר שיחה עם הטייס שהזדהה ככלי טייס אמריקאי עם כל אותות הזיהוי, ולאחר שדיברתי עם שגריר ארה"ב בסינגפור וסיכמתי אתו שהם, האמריקאים ייקחו אחריות על הפליטים כי שלטונות סינגפור לא יקבלו אותם, ומאחר שהמטוס אשר צפה בפליטים לראשונה הוא אמריקאי, הוריתי לרב החובל לסטות מנתיבו ולאסוף את הפליטים. כולם הורדו בסינגפור תחת האחריות של ארה"ב,   ולמיטב ידיעתי כולם אזרחי ארה"ב.

בכל המקרים הללו - הן של נוסעים סמויים והן של פליטים - רבי החובלים צריכים להתמודד עם בעלי האנייה - כאשר הם לוקחים את הפליטים/סמויים תחת חסות האוניה ומדינת הדגל שלה, או להתמודד עם מצפונם כאשר הם מחליטים לא לעשות זאת.

את טור הדיעה המלא של נחום גנצרסקי ניתן לקרוא כאן