דעה: הפטרונים הפותרים

לפני שנים רבות קראתי את ספרה של ההיסטוריונית הקנדית ברברה טוכמן "מצעד האיוולת". ספר מופת להתנהגות מנהיגים ומנהלים. אמנם ההיסטוריה המסופרת בספר היא על מנהיגים ונשיאים הרמים מעם, אבל מסקנותיה נכונות לגבי כל האנשים בכל רמת ניהול.

מסקנתה העיקרית, להבנתי את ספרה, היא כי למרות שהמנהיג אמור לפעול למען האינטרסים של אלו אשר אותם הוא מנהיג על פי "הגיון אלוהי" (מונח מהעת העתיקה), לעתים קרובות הוא נכשל בגלל חולשות אנוש: שאפתנות, דאגה, תאוות מעמד, גאווה עצמית, אשליות וכיוצא בזה. בקיצור הכישלונות הם בגלל האגו. אם אני מצמצם את תחום השאלות לאלו שמענייננו, התשובה הזו נוגעת גם לשאלתה (של ההיסטוריונית): "מדוע נראה כי האיגודים המקצועיים הבריטים נתקפים מפעם לפעם, בעת האחרונה (שנות ה-70 של המאה ה-20, נ.ג.), בטירוף המאלץ אותם לגרור את ארצם לשיתוק, כאילו היו חלק נפרד מכלל האומה?", ניתן להוסיף לרשימת מצעד האווילים גם את איגוד הימאים (לשעבר) בארץ, אשר בסופו של דבר הביא לסופו שלו עצמו.

ניתן לקבוע אם כן, לטעמי, כי האגו של המנהיג/המנהל עשוי לגרום לו לפעול בניגוד לאינטרסים של החברה או של העם אותה/אותו הוא מנהיג.

בשנות ה-90 של המאה הקודמת ביקרתי בטרמינל מכולות באוסטרליה (אינני זוכר אם זה היה בנמל מלבורן או בנמל סידני). מנהל הטרמינל הזמינני ל"מגדל הפיקוח" לראות כיצד מתכננים ופועלים על האוניה. בעומדנו שם משקיפים על הנעשה, שמנו לב כי מנוף גשר אחד הפסיק עבודתו באמצע הפעילות והמכולה נעצרה באמצע הדרך מהאוניה למשאית שעמדה וחכתה על הרציף. לאחר זמן שאלתי אותו לפשר הדבר, והמנהל לאחר מספר ברורים סיפר לי כי המתג השולט על מערכת השקילה במנוף קפץ ויש ללחוץ עליו על מנת להמשיך את הפעילות. "אם כך, מדוע המנופאי לא עושה זאת וממשיך לעבוד"? הקשתי. תשובתו לא הפתיעה אותי, בהכירי את המצב בארץ: "המנופאי לא יכול לבצע זאת. צריך לחכות לחשמלאי שיבוא- הסכמי עבודה".

זמן מה לאחר מכן החליטה אותה חברת הסווארות (חברת פטריק) שהפעילה את הטרמינל, להשבית את הטרמינלים שלה לחלוטין ולגרום לסכסוך עבודה, ביוזמתה. היא פיטרה את כל העובדים. סכסוך עבודה גדול התפתח בנמלים של אוסטרליה. חלק ניכר מהטרמינלים וחברות הסווארות השתתפו בשביתה. הגדילה לעשות חברת סווארות אחת כאשר גייסה לשורותיה יוצאי צבא ורצתה לשלוח אותם לנמל דובאי על מנת להכשיר אותם לעבודה במקום אלו שפוטרו. (התוכנית לא יצאה אל הפועל כי נסיכות דובאי לא הוציאה אשרות מתאימות-נ.ג.)

הסכסוך פרץ ביוזמת חברת הסווארות, כנראה בניגוד לחוק, כיוון שידוע לי שהם נתבעו, במקרה זה על ידי העובדים. תהליך הסכסוך אינו רלוונטי לאשר אני רוצה להגיע. בסופו של דבר הסתיים הסכסוך בהחלטות לטובת חברות הסווארות, כאשר מספר הוועדים בנמלי הים הוקטן דרסטית, השכר ירד, חלק ניכר מהעובדים הוותיקים פוטר ועוד. הנזק היה גדול. מטענים לא פורקו ולא הועמסו, האוניות חיכו בחוץ והתמונות מוכרות מנמלי ישראל.

אני רוצה להדגיש נקודה שבגינה אני כותב מאמר זה: למרות הנזקים לתעשיה המקומית, לא ראיתי דיווחים על מעורבות פעילה של המשתמשים (חברות ספנות, יבואנים ויצואנים) בסכסוך. בוודאי שלא הייתה נקיטת צד לטובת עובדי הנמל. המסקנה שלי מלימוד החומר היא כי ניתן היה לבצע מהלך זה בגלל שתי סיבות עיקריות:

חברות הסווארות קיבלו גיבוי (שקט) מהמשתמשים ומחברות הספנות- לאחר סיום הסכסוך חברות הסווארות נשארו עם אותן חברות הספנות, למרות הנזקים. כמו כן, חברות הסווארות הן פרטיות. שום בית דין לא יכול לחייב גורם פרטי להמשיך להעסיק אנשים במפעל כושל.

לאחרונה היה סכסוך עבודה בין עובדי הנמלים בארץ המיוצגים על ידי הוועדים וההסתדרות החדשה מצד אחד ו...לא ברור מי הצד השני: ההנהלות של חברות הנמל? לא שמענו את קולם! או אולי משרד התחבורה? רשות החברות הממשלתית? משרד האוצר? בריק הזה נכנסו המשתמשים ובעיקר התאחדות התעשיינים ומצאו פשרה עם משרד האוצר, הגורם המאשר משכורות אולם, לדעתי, ללא הבנה בסיסית בניהול. והסכסוך הסתיים מוקדם מהרגיל. האם זה באמת ניצחון לחברי התאחדות התעשיינים? בטווח הארוך, כל העלות הנוספת מעכשיו ועד עולם תועמס על התעשיינים (ועל משתמשים אחרים). יותר מכך, נוצר בסיס חדש למו"מ עתידי גבוה יותר.

לא בכדי העובדים לא מוכנים להפרטה. גם בתי הדין לעבודה בישראל לא יכולים להכריח אדם פרטי להפסיד. אבל מול חברה ממשלתית אפשר להפגין שרירים, דמעות ומה לא ולהכריח את הממשלה להמשיך ולפעול. הממשלה כמעסיק מתנהלת גם כריבון ולכן כמו בתעשיית החשמל וכמו בתעשיית המים התעריפים יעלו כל אימת שהמשתמשים יתערבו בסכסוך על מנת להגיע לפשרה.

הבהרתי בתחילה כי, חולשות האנוש ובעיקר האגו מניע מנהלים לפעול בניגוד לאינטרסים של עצמם. גם כאן, נראה לי שהאגו של ראשי התאחדות התעשיינים ואולי גם אחרים מביא אותם לפעול, לדעתי, בניגוד לאינטרסים של התעשיינים בפרט ושל המשתמשים בכלל.

בסכסוך הבא, הפטרונים הפותרים צריכים להפנים שני עקרונות: פשרות- טבען שהן מנציחות מצב קיים וככל שהזמן עובר, ההרגל הופך לטבע- כניעה לדרישות העובדים עבור שקט תעשייתי הופכת לנורמה. הסכסוך הבא יהיה יותר כואב והכניעה תהיה יותר יקרה. הלוואי ואתבדה

*נחום גנצרסקי עוסק בתובלה בינלאומית למעלה מ-40 שנה. חלק ניכר מעבודתו הייתה מטעם חברת הספנות צים במזרח הרחוק. בשנים האחרונות הוא משמש כיועץ ללוגיסטיקה ולהובלה בינלאומית למספר חברות. גנצרסקי גם יוזם השתלמויות העשרה ומרצה בנושאי ספנות בינלאומית לגופים שונים.